טלפון שבור

כשקטע אמנות אחד מהווה השפעה או השראה לקטע שמגיע ישר אחריו ברצף הוא מכונה "מוזה". יש שיעדיפו את המונח "חווייה מעצימה תאומה". באולם צוותא, בפרוייקט החדשני שעלה בשבוע שעבר ע"י יעל שינקר, איתי צור ולילך ירון – יוצריו, מנהליו האמנותיים והמפיקים – הגדירו חד משמעית את התופעה הזאת  "טלפון שבור", ומכאן נגזר שמו הרשמי. אמנים מתחומים שונים חבקו שרשרת יצירות, כשנקודת המוצא של הכלים השלובים הללו מתחילה בנקודה קוטבית אחת ומסתיימת בנקודת הקיצון לה ביותר. עירבוביית הז'אנרים  המפתיעה בעוצמתה היא התבלין לפסיפס ההתרחשויות המסקרנות : וידאו, מחול, שירה, אנימציה, משחק ומוזיקה קלאסית. ע"פ רוב אמנויות הבמה תחומות בהגדרות נוקשות וחד מימדיות. כשצופים בהצגה לא בהכרח משתלבות בה דמויות אנימציה מרצדות, וכשמרותקים לתזזיתיות הדינאמית של רקדני בלט בוודאי שלא מצפים לשמוע הבלחה של יצירת רוק ברקע. לא הפעם. בשמונים הדקות בבימת צוותא גבולות הגיזרה נפרצו, והעניקו מעוף להזיות השונות של הכותבים, ואגב כך להתמוגגותו של הקהל מקטעי המשחק (שהמופלא שבהם היה לטעמי של נטלי צוקרמן שגוללה את סיפור משפחתה באמצעות בחירת השמות המופרכים מחד והגלותיים מאידך והעץ המשפחתי המסועף שהתלווה לכך. עשר דקות של קומדיה אנושית מינימאליסטית ואירונית) , או את שירתו של יהוא ירון שהפליא לבטא את התחבטויותיו דרך הפואמה הלירית אותה חשף מולנו, מה שזיכה אותו במחיאות כפיים סוערות. רק לקראת סוף המופע הרגשתי את הלחישות בעורף. אלו אותן חוליות אשר היו תלויות למעשה זו בזו והיוו את מארג הצליל (או שמא "צליל החיוג") האחיד. גם אם לעיתים נדמו צרימות, וגם אם לא בהכרח התקיים קשר לוגי/רוחני בין יצירה אחת לזו שהמתינה בסבלנות לתורה, התוצאה המסכמת דיברה בעד עצמה, ושפתה חתמה ייחודיות ונועזות. שלל האמנים – כשהבולטים בהם גלעד כהנא, סער מגל, דן אלון, מאיה זקס, גידי רז ושחף מניאפוב – בראו עולמות של עקב בצד אגודל דרך הפלטפורמה של מסע מורכב לתוככי הנפש ולאקט התראפיה הבלתי אמצעית.  לפרקים אכן הייתה בלתי פתורה לחלוטין, אך במחשבה נוספת החידה הכמו הומוגנית שנותרה מרחפת מעל, ושיתופי הפעולה ההרמוניים והאקזוטיים ללא ספק שוררו טקסט בעל ערך במחוזותינו, שרישומו מעורר טעם של עוד.