בשבחי הנונסנס

על הכסאות בכניסה להצגה "הפרעות קשב וריכוז" בצוותא, הונחו משקפי שמש תלת מימד. כדי שתוכלו לראות בבירור ובחדות, הסבירו לנו. רק שעבור מה שהתחולל על הבמה בשעה שלאחריה לא היה צורך במשקפי תלת מימד, אלא באטמי אוזניים. שאגות הצחוק העולצות והבלתי פוסקות מכל פינה באולם צוותא הקטן לא הותירו מקום לספק – הקהל אהב את ארבעת השחקנים החל מהרגע הראשון. אריאל חדד, רועי משיח, יניב עוז ולירן נעמן, שהם גם היוצרים וגם המבצעים, כבשו בטירופם הבלתי צפוי והבלתי הגיוני את התודעה האנושית ואת סף הגירוי של הצופים. אנסמבל של שלושה גברים וגברת אחת פושטים ולובשים צורה, דמויות ולבוש, וירטואוזים מיומנים הבקיאים במלאכתם באופן תזזיתי ומקצועי. "מופע שלא מתיימר להיות אקטואלי" נכתב בדף יחסי הציבור, אבל לעקוב מילה מילה אחר הוראותיו המפורשות של ה- Waze, אחד הקטעים המצחיקים בערב, בדיוק מוחלט של שליטה שאו-טו-טו פוקעת, תוך האזנה מדוקדקת לקולה הספק מענג ספק אדיש של הקריינית, ולהיקלע לכל הטעויות האורבות בדרך - הוא אקטואלי. כך גם להשתתף בקורס "מבוא לערס המתחיל" כדי לגלות את הבדלי התרבות, השפה, תנועות הידיים וההשתלבות בטריטוריה ובטרמינולוגיה המדוברת, כשהגדרות של מה מותר ומה אסור למי שמבקש להיקרא בתואר הנכסף "ערס" - היא אקטואלית לגמרי, ואפילו סאטירית עם קריצת עין עדתית. ולהעריץ את מאמציה הכבירים של אישה מוקפדת ובעלת גינונים ומודעות עצמית כמעט יוצאת מדעתה, כשבנה הקטן מעמיד אותה במבחנים של חציית גבולות, של נדנוד אלים ומונוטוני, משל היתה סדנת חינוך מהלכת המצווה לשמור על פאסון וסבלנות כי "ככה יש לנהוג" או שמא "כך עושות כולן" – הוא לא רק אקטואליה כי אם הצדעה להורות המודרנית בעידן הפוליטיקלי-קורקט. בסוף המופע השחקנים ניצבו במסדרונות צוותא ושוחחו עם הקהל. "אתה אוהב אותי?" שאל אריאל חדד, שהוא גם הכותב הראשי והבמאי, את מי שנקרה בדרכו, כהמשכו הטבעי של מערכון שביצע דקות מספר קודם לכן. "אם אתה אוהב אותי תן לי נשיקה". למותר לציין כי לא היה אדם אחד, כולל עבדכם הנאמן, שוויתר על העונג הזה, כסוג של אמירת תודה על יצירה שאמנם איננה שקספיר, מולייר, או חנוך לוין אבל תחושת התרוממות הרוח והנפש שחוויתי בעקבותיה עוד ניכרת והמשיכה ללוות אותי שעות רבות לאחר שיצאתי משם.

ציון במדד ויטרינה: 8.5

 

מופע הומור בצוותא: הפרעות קשב וריכוז

ההצגה הבאה: 21.11, 20:30 בצוותא 2