אמיתי קדר הוא המחזאי. אמיתי קדר הוא הבמאי. אמיתי קדר הוא השחקן, ובעיקר אמיתי קדר הוא הביוגרף והאוטו-ביוגרף של "היומנים של אמא", הצגת יחיד המועלית בתיאטרון תמונע. זהו מסע בזמן, מחוות בן כלפי אמו, רצון לאחוז בשברי החוייה המשותפת, כמיהה נואשת לספר את סיפורה דרך הפריזמה שלו ושלה יחד, ובעיקר להעניק לה חמלה מאוחרת. מה שאולי נמנע ממנה ברגעי ההווה ההם, והמחזה הכואב והחשוף הזה יהווה בו תיקון מתבקש.
במשך שעה תמימה קדר מגולל לעינינו את קורותיה של אישה שחייה הבוגרים נעו על צירים של מציאות ודימיון, העולם המוחשי מול תעתועי הפנטזייה המשתוללים במוחה ובתודעתה. נפשה של האישה – אימו של קדר – יצאה אל עולמות הבמה. היא השתוקקה להיות זמרת ושחקנית, נשאה עיניה כלפי כוכבות הוליווד, ולמעשה התגוררה בגופן וחדרה לעורן של אותן מפורסמות.
בדרכה הייחודית היא רקמה לעצמה זהות מקבילה, מסך כוזב של אשלייה שהיא על הבמה, היא מושא ההערצה, והיא קוטפת את פירות התהילה. למרבה הצער, במהרה נוצר טשטוש גבולות בין האני האמיתי שלה לבין ההזייה הכואבת. היא נאלצת להתאשפז תכופות, להיעדר מביתה, והאינטראקציה עם משפחתה הקטנה נעשית דרך מוסדות לבריאות הנפש.
אמיתי קדר ב"יומנים של אמא". צילום: דוד קפלן
הילד הקטן, בנה היחיד, הוא זה שגילה את יומניה ביום הלווייתה. בתוך קופסת נעליים נערמו להם דפים של שנות כתיבה, כשלצידם נח מכתב המיועד לו. קדר, כאמור, מחליט לעשות מעשה, ולקרום עור וגידים באותיות המרצדות. הוא הופך אותן למלאכת אמנות בימתית.
בדיאלוגים חדים ופוצעים הוא יגשים את חלומה הנושן – הנה היא, במלוא תפארתה וחזותה על הבמה בתיאטרון. הקהל צופה בה, מרותק להרהורי נפשה, מלווה את פסגותיה המדומות במחיאות כף, ומרעיף תשואות בסופו של הערב. הנה היא שרה שיר, הנה היא בעבודתה, הנה היא עם בנה ואמה במין אידיליה משפחתית, הנה היא זקופת קומה מתפקדת לפרקים כאחד האדם. המעבר הסוער בין מילותיה הנשכחות לתיאורים של קדר הם ללא ספק שיאי המחזה, החמקמקות הבלתי נתפסת של הילד הנואש למגע ולשפיות אל מול רגעי צלילה ושקיעה עגמומיים, גם אם בדרכו קדר מרכך את החיצים המפלחים.
ככל שזה יישמע לכם מפתיע אין בחומרים הללו סנטימנטליות. מצויים בהם תועפות של רגש זך, של אהבה בלתי פוסקת, אולם הוא לא נופל למהמורות הקלישאה הדלוחה או הדביקה. המחזה מקים לתחייה את המורשת שהתפוגגה לה, הבהובים של קולות מן העבר הרחוק והקרוב, ובעיקר התבוננות מפוכחת.
קדר לא בוחל בהומור, מתחקה אחר פשר היותו שחקן, והאם זהו פועל יוצא של נסיבות חייו, הכי לא שיפוטי כלפי אימו, לא מתחשבן ולא משרבב נימות תוכחה של התקרבנות. זוהי הצגה לא מהנה במשמעות הנפוצה והמקובלת של המילה, אולם בסיומו של השעה לא תצאו באותו מצב צבירה כשנכנסתם.
תמהיל של התרוממות רוח ונדיבות יהיו מנת חלקכם. היומנים שנכתבו הם הזדמנות פז עבור השחקן היוצר שלפנינו להפנות זרקור אישי אל תחנות חייו, אל אותם צמתים משותפים, ובעיקר לנסח עמדה וקונספט : להמחיש ולהנגיש עבורנו את היום יום של פגועי הנפש, לנפץ סטיגמות ודעות קדומות, ולבקש מכל אחד באולם לגלות מידה של סובלנות כלפי מצוקותיו של האחר.
לפי עוצמת מחיאות הכפיים שנשמעו בסיומו של המסע, ולפי הפידבקים שהמחזה הזה זוכה לו בכל פעם מחדש, אסתכן בהימור זהיר שהשיעור אותו ביקש קדר להעביר לנו נקלט בהבנה ובהצלחה.
צילום תמונה: דוד קפלן