היתרון בכל הפקה חדשה של "המלט" הוא שאין צורך לחשוש מספוילרים. את מחזהו של שייקספיר כמעט כולם כבר ראו / קראו בגרסה כזאת או אחרת, הדמויות מוכרות לעייפה, המונולוגים שגורים, ושאלת השאלות "להיות או לא להיות ?" מייצרת ציפייה. גם בהפקתו הנוכחית של בית לסין השאלה הזאת הדהדה, אך באורח כמעט חתרני היא לא היתה נאמנה למקור.
למעשה שום דבר בעיבוד המרשים הזה – פרי עטם של הבמאי יאיר שרמן והמתרגם דורי פרנס – לא נאמן למקור. אם זה בתפאורה העדכנית וחסרת כל סממן לממלכה, אם אלו שלל השחקנים שעולים לבמה ומנהלים שיחות חולין מכוונות לאוזנינו, אם זוהי המוזיקה בת ימינו וללא ספק ההתערטלויות המוחלטות והחלקיות – בסיטואציות כלשהן - של הגיבור הטרגי.
העלילה היא הציר השמור והמוקפד היחיד פה, כשגם לה שרמן הוסיף תבלינים עסיסיים בדמויותיו. רוח המלך שנרצח מרחפת כל העת, בנו הנסיך המלט חושד במלך החדש קלאודיוס ( האח והדוד ) כי ידו בדבר. את האישוש לכך הוא שומע משומרי הממלכה בגיבויו של חברו הטוב הורציו.
השמועה המתגנבת לאוזניו של קלאודיוס הופכת אותו לרוח תזזית חסרת מנוחה, כשבתחושותיו הוא משתף את המלכה גרטרוד (האלמנה והאם), ונעזר בצמד שוטים בוגדניים חובבי הסנפות רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שיפענחו עבורו את מהלכיו של המלט, חברם משכבר. פולוניוס ושני ילדיו לארטס ואופליה מוצגים באופן מכמיר לב.
הסצנה בה הם סועדים לשולחן לארוחת הערב שהובאה ע"י שליח ( אקטואליה או לא אקטוליה ? זאת השאלה ) מפיחה מצג משפחתי אינטימי וחריג בבליל הטירוף שמסביב. האם המלט יצליח בתוכניתו ? האם נאמניו יתוגמלו ובוגדיו ייענשו ? האם קלאודיוס יינצל, ושמא גרטרוד היתה מעורבת במזימת הרצח של בעלה, או שהיא בסה"כ קורבן אומלל של תככים, תאוות שלטון ויצר חסלני?
תום זידנר ויניב שביט כרוזנקנץ וגילדנשרן מעולים ומשכנעים בתפקידם. צמד הסטלנים – שהפעם הם גם להט"בים – מצחיק ומגוחך בעת ובעונה אחת. המגושמות שלהם וחוסר המודעות העצמית בה ניחנו היא חרב הפיפיות שחורצת את גורלם. רוחו של המלך בגילומו של אלי גורנשטיין היא הברקה. קולו המוכר של גורנשטיין בוקע ורועם באופן מזרה אימה ממש. המת המהלך שהוא, עטוי שיריון, כמו מכניס פיזית את הצופים לממלכה. כה מוחשית אישיותו, וכה קורנת ומלאת חיונית גם בצורתו המטפיזית, עד שאתה מהופנט לתצורה המשורטטת שהוא מפגין.
כך גם אופליה (כרמל בין), שלצד הפגיעות המובנת שלה בהיותה אהובתו של המלט הרדוף, היא זוקפת קומה לפרקים, ומייצרת שלל מניפולציות למי שבאה עימו במגע. בניגוד לאהובה שמגלם דמות אקצנטרית כאמצעי לחשיפת האמת הקשה, אופליה הולכת ונמוגה אל שרידי שפיותה. נערה אומללה שהמערבולות הרגשיות הכריעו אותה.
לעומתה הורציו (עמית פרנקו) הוא קול התבונה והשפיות, היחיד שרואה את הדברים ללא סערת הרגשות. כשמו כן הוא איש ההיגיון והרציונליות, ובניגוד לחברו המלט שכושל במשימתו, הוא זה – לפי פרשנותו של שרמן – שחש שליחות לתעד ולבשר את קורות הממלכה המטורללת. פולוניוס בגילומו המהוקצע של יורם טולדנו הוא אחת האתנחתות הקומיות. ראשו מציץ מעברו של וילון, כפותיו מחוככות בהנאה נוכח הגילויים אליהם נחשף והעתידיים לבוא. ידו בכל ויד כל בו. טולדנו מעניק לפולוניום מימד נוסף מעבר לזקן הטרחן. הוא הפריזמה והנכונות לשלם מחיר הירואי על הלויאליות שלו.
שירי גולן (גרטרוד) ורמי הויברגר (קלאודיוס) שבים לשתף פעולה כבעל ואישה. לא מכבר הם היו בתפקיד הזה במחזה "זוג", וגם הפעם זוגיותם מושתתת על ריקבון, עיוות ומנגנונים של כוח הרסני. הפאוור קאפל לכאורה שצופן בתוכו סודות, יודע שלהמלט האמצעים לחשוף אותם, ועוצמתו מתחילה להיסדק. הויברגר מעורר השתאות ורתיעה, דמותו שטנית וחיבוטי הנפש שלו לקראת סוף ההצגה רק ממחישים את עליבותו ופריכותה של אישיותו. גולן יותר שכלתנית, נקרעת בין אהבתה לבעלה המנוח, רצונה בכס השלטון לצד קלאודיוס, ודאגתה לבנה. גרטרוד החידתית עד הסוף היא מתנה לכל שחקנית, וגולן מבצעת את מלאכתה בצורה מדוייקת.
לארטס בכיכובו של תום חגי הנפלא הוא תמונת הראי של המלט. יצרי, אימפולסיבי, חף מתחכום. כשהוא שב ממסעו הוא מגלה את הזוועות שהתרחשו ואת הטרגדיות המשפחתיות שהתרגשו עליו. כהמלט גם הוא נשבע לנקום, אך מהלכיו אינם מוקפדים. עבד לתחושות הבטן שלו ולשקרים שגורמים אינטרסנטים מלעיטים אותו בהם הוא יוצא לקרב האחרון שלו מול המלט.
כשאומרים "המלט" בתיאטרון הישראלי לא מן הנמנע לחזור אחורה כמעט עשרים שנה במנהרת הזמן, ולראות לנגד עינינו את הגיבור השייקסיפרי ההוא – איתי טיראן המיתולוגי. עלם החמודות יפה התואר, בהיר המראה, והאישיות החד פעמית של ענק השחקנים למעשה הטביעו את חותמם לנצח, שכבש את הבמה בסערה. להיכנס לנעליו זהו אתגר כמעט התאבדותי.
אסף יונש עומד במשימה בהצלחה. יונש – שבחזותו ניתן לראות קווי דימיון לטיראן – משתולל וממגנט את קהלו. הוא עושה מטמים מהנסיך הצעיר והמתוסבך שמחליט להקדיש את עיתותיו לנקמה במי שרצח את אביו. כמו שמבטא זאת שרמן, מדובר בדמות שהולכת לקצוות עם התת מודע הסבוך והבלתי נלאה. יונש מתהלך רוב הזמן בתחתונים ובגרביים שחורים, פורט על הפסנתר, מפלרטט עם כל מי שנקרה בדרכו, ולא חדל להתחבט. להוויי ידוע כי המלט תמיד סופג את רוח הזמן, ולכן לא ידמה המלט אחד למשנהו, אולם ההפקה של בית לסין עולה מדרגה.
תמונת הסיום של מרחץ הדמים ברוח הימים הנוראים הללו מתכתבת עם נבואות הזעם שלמרבה החרדה הולכת ומתחדדת, גם אם חלילה לא מייצרת זהות טוטאלית. לא בכדי עיתוי העלאת המחזה הזה יהפוך קרביים. יונש במגע ידו של שרמן לוכד את דקויות האבחנה מחד, ואת פירורי התעתוע מאידך.
המלט שלא חדל לשאול, להתייסר ולהרהר הוא הנמסיס לחידלון והשיממון של ישראל 2023. "אני רוצה לביים פה פואמה בלי גבולות" כותב שרמן בתוכנייה. עלה בידו. המלט שלו הוא תמצית שאלות הקיום האנושיות, בביצוע מרהיב, חושפני ושומט לסתות.
אז לסיום ללכת או לא ללכת? זאת בכלל לא שאלה!
צלם - ישעיה פיינברג