חיפוש

כף יד רשעה

יוקי לביא קרא את ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה" בנשימה עצורה במשך שלוש שעות ואז לקח לו יותר מחודשיים לכתוב את הביקורת הזו

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

"קווים של עשן ניטו במלוכסן / ואבא שלי הכה אותי / כל העומדים צחקו למראה / מה שסיפרתי אמת ויציב" ( דליה רביקוביץ / "כף יד רשעה" )

 

עטיפת הספר כמו לקחה חלק פעיל בתוכנו. האותיות המרצדות בה, שהפכו למאות מילים ומשפטים, נשפכו לעברנו, הקוראים הסקרנים, כאילו נכנס בהם שד וזירז את עדות המספרת. "בילדותי אבא שלי הכה אותי", "האלימות היתה יצירתית", "הפשע שלי היה אני עצמי", הם מקצת התיאורים שניגלו כבר בכריכה, יוצרים רמז לבאות. ומשהו נוסף - בספרה "דבר שמתחפש לאהבה" בחרה גליה עוז להדגיש את המילה "אהבה" בקו אדום. תעתוע אירוני להמחשה חונקת או למחיקה נחרצת. זכות הבחירה נתונה לכם ...

גליה עוז

 

לגליה עוז, לעומת זאת, לא ניתנה זכות הבחירה. הסופרת והתסריטאית הידועה והמוכשרת הטילה פצצה במימדי דינמיט לפני כשלושה חודשים. לאחר שנים רבות של הדחקה, החליטה לחשוף בפני כל העולם כי היתה ילדה מוכה ע"י אביה. ילדותה היתה רצף מתמשך של חבטות, איומים וקללות. לדבריה בני משפחתה – לרבות אמה – ידעו ושתקו. ובכתב האשמה הנוקב גם הם אשמים בשתיקתם הרועמת.

 

"קווים של עשן ניטו במלוכסן / אבא הכה על כף ידי / הוא אמר שהיא כף יד רשעה / מה שסיפרתי אמת ויציב"

 

107  העמודים של הספר ( הוצאת כנרת זמורה ) זכו להדי ביקורת במרוצת החודשים החולפים. מטבע הדברים הכותבת איננה אישה אלמונית, אך במחילה מכבודה גם אילו היתה כזאת הסיבה נעוצה בנשוא הספר – האבא המכה. עמוס עוז, ענקי הסופרים העבריים, חתן פרס ישראל, מגדלור תמידי של צדק, מוסר וערכים, האדמו"ר הבלתי מעורער של מחנה השמאל (שגם אני נמנה עליו ) מככב בו שלא ברצונו, ולמותר לציין שלא בידיעתו. הוא הלך לעולמו לפני קצת יותר משנתיים, ולמען ההגינות נאמר כי נשללה ממנו היכולת להעניק כתב הגנה לאישומים החמורים לכאורה כנגדו. בתו האמצעית מגוללת בכישרון מופתי את קורות חייה החל מן הרגע בו התעצבה תודעתה. והוא היה שם. נוכח. מאיים. מניפולטיבי.

 

מבקר ספרות מרושע במיוחד כינה את "דבר שמתחפש לאהבה" כ"ספרון נקמה", ותוך כדי לעג לדימיונה המפותח של הכותבת. גם אם נבחר מכל מיני סיבות להימנע מנקיטת עמדה חד משמעית, עדיין חשוב שתקנן בנו האמפטיה למילים, למעשים ולחוויות בהם שיתפה אותנו גליה, כשראתה בקוראיה מעין אנשי סוד לרגע. פרט למספר דמויות בעברה, שהיו שם לצידה, היא חשה בודדה, נרדפת ובעיקר מתנצלת. בפעמים בהם אזרה אומץ וסיפרה, היסו אותה, רמסו את שארית כבודה, פקפקו בשפיותה. הספר הזה הוא התשובה הניצחת להשתקה ולזלזול ארוכי השנים.

 

"קווים של עשן ניטו במלוכסן / אבא חדל מהכות אותי / היד הרשעה צימחה אצבעות / וכל מעשיה שריר וקיים"

 

הגידול בקיבוץ, דרך נעוריה הסוערים עד היותה אשת משפחה הם תחנות חייה של הכותבת. בכל אחד מהצמתים הללו ניבטת דמותו המפחידה של אביה, אם פיזית ואם בהבהובים, והוא אינו בוחל בכל דרך נלוזה להגיע אליה. אם באמצעות שליחי מצווה, אם בשיחות טלפון ואם באופן יצירתי להפליא ( התחזות למבקר ספרות שהרעיף שבחים על רב המכר שלה "שקשוקה". גליה זיהתה את התרמית, וביושרתה דרשה שהביקורת הכוזבת תיגנז. אכן סופר מוכשר היה עמוס עוז, איש רב תחבולות ודימיון ... ). חסכתי מכם את התיאורים הגרפיים, תוכלו לקרוא אותם בעצמכם. העדפתי להתמקד בזעקה הנובעת מהשורות הכואבות, בניסיונות החוזרים ונשנים של הכותבת לשקם את חייה מחד כשצילו המעיב של אביה גדל המידות טורד את מנוחתה פעם אחר פעם. זה אינו ספרון אשמה, כפי שתואר לעיל, זו בעיקר דרך לפרוק משא כבד, ואולי גם לשמש תמרור אזהרה לרבבות קוראים השרויים במצבה. אתם לא לבד, אתם לא לוקים בנפשכם, ואתם לא חדורי תחושת נקם ברצון הלופת אתכם להשמיע את קולכם ולחפש צדק!!!

 

"קווים של עשן ניטו במלוכסן / פחד לוחך את הכף הרשעה / אבא חדל מהכות אותי / אך הפחד הזה שריר וקיים"

 

מעולם לא דחיתי כתיבת ביקורת אמנותית זמן רב כ"כ כפי שנאלצתי הפעם. הספר הגיע בדואר ע"י ההוצאה לפני כחודשיים. סיימתי אותו בנשימה עצורה במשך שלוש שעות, ורק כרגע התפניתי נפשית לעבד אותו למילים ולתובנות. הזהירות מתבקשת בשל העובדה כי מדובר באוטוביוגרפיה שהכותבת שלו פצועה ומצולקת, וכאמור גם בשל מעמדו הציבורי של אביה. כ"כ הרבה גרסאות וטיוטות חלפו במוחי עד שבשלה השעה להעלות אותם על המקלדת. רציתי לעשות לעצמי הנחה ולדלג בין הטיפות. להבין לליבה של גליה, אך לא לשמש תליין לעמוס – שאני מודה כי הוא מהסופרים הנערצים עליי, קראתי את כל ספריו, ולמען האמת דמותו מאז ומעולם הצטיירה בעיניי כהומנית, כרודפת שלום וכאוהבת אדם. אם משום מה בכל זאת חטאתי כלפי הכותבת, מצוקתה ועלבונה בביקורת הזאת, אם לא חידדתי נקודות מסויימות - אני מבקש את סליחתה. "מה שסיפרתי אמת ויציב" כתבה המשוררת דליה רביקוביץ בשיר השזור לפניכם.

 

מה שגליה סיפרה הוא ללא ספק בעיניה אמת ויציב, שריר וקיים. הוא המכונן שלה, שעל פיו היא חשה בלתי נאהבת בעליל. החוקר ברנאר למפר – אותו ציטטה – מאבחן כי "אי אהבה היא שיטה הרסנית, ויש משפחות שמשתמשות בה נגד אחד הילדים כדי לגרום לו למות. אין מדובר בהיעדר פשוט של אהבה, אלא במערכת שתופסת את מקומה של האהבה ומכילה אלימות מתמדת". ודי לחכימא ברמיזא.

 

תחושה אמביוולנטית עברה בי לאורך הקריאה. מחד רציתי לסיים את הספר במהירות האפשרית, שהזוועות המבצבצות בו תיגמרנה כבר ואוכל לשוב לנשום סדיר. מאידך ככל שהתקדמתי אל סופו ייחלתי למצוא בו שביב של קתרזיס. מחילה קטנה, חמלה כלשהיא בתיאורי הסופרת כלפי האיש ונחת הזרוע. שמחתי לראות זאת לקראת עמודיו האחרונים. לפני כן אשתף אתכם בשתי אנקדוטות : בטקס האשכבה המרגש של עמוס עוז נשא הספד נשיא המדינה רובי ריבלין. הוא סיפר שבהיותו ח"כ, באחת מישיבות המליאה, הוא קרא בעיון את יצירתו המונומנטלית "סיפור על אהבה וחושך".

 

יוסי שריד עבר לידו, ואמר לו " אני רואה שאתה קורא את השייקספיר של העם היהודי". מילים כדורבנות. לעומת זאת, ימים מספר לאחר שגליה עוז חשפה בתקשורת את היותה ילדה מוכה, הבחנתי בעוברת אורח שמניחה בספרייה השכונתית מספר ספרים של עמוס עוז. שאלתי אותה מה הסיבה שהיא מוותרת עליהם, והיא נחרה בבוז : "לא רוצה שום קשר לתועבה הזאת". במילים אחרות, המתח בין ההערצה הגורפת ליוצר החד פעמי הזה אל מול ההתנערות המוחלטת ממנו טרדה את מנוחתי.

 

מה הדרך הנכונה? האם ניתן להמשיך לאהוב, לצטט, לראות בעמוס עוז דמות ראויה גם אחרי מה שאנחנו למדים עליו לכאורה? לשמחתי את התשובה סיפקה גליה עוז בסוף ספרה: "עמית (בן זוגה) מחליף תחנה ברדיו בכל פעם ששומעים שיר של זמר מוכר שנודע בהתבטאויותיו הלהט"בופוביות. אני לא. הספרים של אבא שלי מונחים על המדפים בספרייה שלי". וזוהי למעשה התשובה לשאלה המנקרת. וזהו – בקליפת אגוז – אותו הקתרזיס.
 

עוד ב-ספרים:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.