אין צורך להכביר מילים על סיפור העלילה, שעובד לכ"כ ז'אנרים קולנועיים, תיאטרוניים ואפילו 100 אופרות. הציר המהותי שלה הוא כאמור אהבה אסורה בין בני קפולט למונטגיו. זהו מבחן אנושי שמנקזים אליו בערבובייה יצרים כמו: רכוש, טריטוריה, כבוד.
את הרעיון לייצר אהבת נשים הגה הבמאי הנוכחי חנן שניר, שהסתייג מהמחשבה ללהק גבר לשחק קול נשי עבור רומיאו, כפי שהיה מקובל במאה ה–19, ולפיכך לקח את ההפקה צעד אחד קדימה, וחידד את האיסור בנדבך נוסף של "חטא המיניות", כפי שהיה עלול להיווצר בשעתו. פרשנות זו אכן תצבע בשכבה נוספת את הפקת "רומיאו ויוליה", תרעיד את אמות הסיפים במשמעויות הנסתרות והמפורשות שלהן, כשקולותיהן של אלה וסילביצקי (יוליה) וטל ברגמן (רומיאו), ולצידן נח בריגר, ולדימיר בראון, שלל המשרתים, החיילים ותזמורת האופרה יעטרו את המשכן לאומניות הבמה בת"א. חתרנות ספרותית בלתי נלאית במיטבה.
על הפקת סיום העונה הזאת ינצח המנהל המוזיקלי של האופרה דן אטינגר, כשאזהרת ספויילר קטנה מבצבצת: בסיום המקורי מתרחשות שתי סצנות התאבדות, ואילו הפעם שתי הסופרניות – שניות מעטות לפני המוות – יוכלו ללחוש מילות אהבה הדדיות זו לאוזנה של אהובתה בטרם יירד המסך. או כפי שניסח זאת שניר: "בימינו אנו זו הדרך היחידה בה ניתן להתמודד עם מחזה, שבמקור צמד האוהבים שוחק ע"י בלבד, ובגרסה האופראית של בליני בוצע ע"י שתי זמרות. המתח המגדרי שקיים בגרסה הזאת מעצים את הדרמה, ופותח אותה למחוזות נוספים ומרתקים".
והערה מתבקשת: מזה שנה וחצי העולם מתמודד עם מגפה, כשהתרבות שילמה את מלוא המחיר וניצבה דוממת במשך שנה תמימה. רק לפני חודשים בודדים חזרו מוסדות התרבות בישראל להופיע, והם עושים זאת בצעדים מדודים. האופרה הישראלית התמודדה העונה הזאת בהצלחה מרשימה עם האתגר הבריאותי, וההפקות אותן העלתה היו מקצועיות, מרהיבות ומענגות. גם "רומיאו ויוליה" הנוכחי יצטרף לרשימה הזאת, בתקווה שהחל מהעונות הבאות החזל"ש יהיה במלוא מובן המילה.
צילום: יוסי צבקר