דודו טסה בזאפה

חושך מוחלט ירד על הזאפה באותו יום שלישי, כשכולם ישובים ומחכים שדודו טסה יעלה לבמה. הוא עולה בצניעות ומתמזג עם השיר הראשון "לשים ת'ראש" שמתחיל ברעש, כמו שרוק במיטבו צריך להישמע, עם דיסטורשנים באזניים והגיטרות של כל חברי הלהקה. דודו פותח ב"יש בינינו בית" בגירסא מעולה ושונה לחלוטין מהמקור, מצליח להביא את המוכר למוכר אך שונה בעטיפה אחרת. בכלל, המילה "בית" עבור דודו טסה היא מילה מנחה ברוב שיריו, עושה רושם כי הוא מחפש בית אמיתי, לא רק ארבע קירות פיזיים אלא אישה לשים עליה את הראש ואהבה מוגנת. האינטרקציה עם הקהל מתחילה בשיר "איזה יום" שהוא אחד השירים הנפלאים שלו, שם גם הוא נותן לקהל לשיר וברקע משולבים הכינורות. השקט מגיע ואיתו השיר "הגעת בדיוק בזמן", מה שאני אוהבת אצל טסה זה את השפה הגבוהה שלו, המילה "טילטלוני" בשיר הזה היא לא מילה שזמרי המיינסטרים משתמשים בה וזה בהחלט לא עניין של מה בכך, אך טסה, בעיני, אינו באמת זמר מיינסטרים.  למרות היותו טס בפליילסט הגלגל"צי לא מעט פעמים, יש פה אותנטיות מבית סבא שאפשר להרגיש בכל שיר ושיר. הקהל חוזר לשיר ב"בסוף מתרגלים להכל" וטסה מתקשר איתו נפלא, הוא נותן למוזיקה לדבר והיא מדברת והיא מסלסלת והיא נוגעת. האופק העיראקי שלו לא מבצבץ עד לרגע שבו הוא משחיל לנו שני שירים בערבית, הוא מרגיש מספיק בנוח עם זה והא עושה זאת נפלא, אמן מיוסר אותנטי בסטייל שלא שכח מאיפה הוא בא ובשירים של היום הוא עדיין מנסה להבין לאן הוא הולך. כדי לשיר בערבית היה צריך את הדרך הזו, הרוק הזה, להיאבד בו כדי למצוא את עצמו שוב. הוא לא מתקמצן איתנו בהדרן ועולה עם "מעליות", "אני רץ" ומסיים עם "אני גיטרה" של נעמי שמר בביצוע נפלא שלמרות שהן אינן מילותיו, הסאבטקסט כאן מדבר בשמו כשהוא מוריד בפנינו את כל הקליפות במילים הנהדרות: "אני גיטרה, מישהו פורט עלי לבד בחושך, אני זוכר כל מי שניגן עלי ואני אומר תודה"