המייל שהגיע גרם לי לנתר משמחה: סרט חדש של אופיר ראול גרייצר. הרבה שבחים נקשרו בשמו של הבמאי הצעיר שאחראי על אותה יצירה פיוטית "האופה מברלין", הפיצ'ר הראשון שלו, שזכה בצדק בפרס אופיר. משולש אהבה אינטימי, חרישי, כשסוד אימתני מרחף מעליו, והכל בניחוחות מאפייה.
הפעם התפאורה לא קשורה לחוויות הקולינריות, אלא דווקא לחוש הריח. חנות פרחים היא הציר והרקע של הסרט החדש "אמריקה", שעלה לאקרנים ממש בשבוע שעבר, והוא למעלה משעתיים של ויזואליה ססגונית וצבעונית.
אנחנו מתוודעים לאלי, מדריך שחייה המתגורר בארה"ב, ששיחת טלפון מאלצת אותו לחזור לישראל. לאחר שנות היעדרות רבות הוא מגיע אל הבית בו גדל, ומתחיל לטפל בשלל הביורוקרטיה שאת פרטיה אני מנוע מלחשוף. מספר ימים לאחר מכן יפגוש את חברו הטוב משכבר יותם ואת ארוסתו איריס המנהלים חנות פרחים קטנה בת"א. אלי המופנם ויותם המוחצן לכאורה הפכים, אך פרקים שלמים בעברם כמו לוכדים אותם זה לזה בעבותות, משהו חמקמק שגם בחלוף השנים נותר מוצק ויציב עבורם, ומשמר את גחלת החברות הנדירה.
השלושה מתראים לארוחת ערב, כשלמחרת אלי ויותם יוצאים לטיול בטבע, מעין מסע פסטורלי ונוסטלגי. וזוהי נקודת המפנה. החל מאותו היום חייהם של השלושה – ושל הוריו של יותם – לא יחזרו להיות כשהיו. גרייצר בונה למעננו סוג של דרמת מתח שאיננה גולשת למחוזות המלודרמטיות או הטלנובלה, סוערת וייצרית, ונוטפת רוך קטיפתי. גם בזכות התסריט, גם כתוצאה מאוסף הצמחים והפרחים, ובעיקר הודות למוזיקה.
כשיצא "האופה מברלין" הדבר שניכר לעין ולאוזן היה שיופיו ועוצמתו נבעו מפס הקול שליווה אותו. צלילים עדינים שצבעו את הסצנות ובישרו את העתיד לבוא. ואת המוטיב הזה שימר גרייצר גם ב"אמריקה". חמוש בדומיניק שרפנטייה שכתב את המוזיקה, אנחנו צוללים לתהומות ביחד עם הגיבורים, חווים עגמומיות, כאב, ייאוש, אופטימיות ותקווה. שרפנטייה הלחין בלדות, שמשתלבות בדיאלוגים הקצובים ובמילים הספורות שהשחקנים מביעים, אך לקהל זוהי תיבת תהודה סימפונית של ממש.
התהפוכות של הסרט מתדפקות במנעד איטי, כשהן קורות כמעט איש איננו יוצא מגדרו, הדמויות מאופקות רוב הזמן, ובכלל נראה כי רוחות התזזית מסביב לא מנשבות אליהן. גם בנקודות השפל וגם ברגעי הגאות נותר קו אצילי נטול גינונים או טירוף. נקודת המוצא והסיום מתרחשת באמריקה – הן המיקום הגיאוגרפי והן מחוז הכיסופים הקלישאתי של אלו החולמים על פיסת הנדל"ן שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אמריקה של "אמריקה" היא נתיב הבריחה של אלי מעברו, רצונו בחיים חלופיים מאלו שהדחיק בישראל, וכלולאה אירונית בסוף הסרט מפציעה התובנה : איש לא יכול להימלט מגורלו, גם אם ירחיק לכת אל מעבר לים ויבנה לו זהות אחרת.
חמשת השחקנים העיקריים הם ליהוק מושלם. מוני מושונוב ועירית שלג כהוריו של יותם ממחישים מהי אמנות האנדרסטייטמנט. שני השחקנים הוותיקים נעים ברצף האהבה, החמלה והדאגה במומחיות רבה. כל אחד מהם יחשוף בשלב כזה או אחר פיסת מידע שתשלים עבורנו את פאזל המסתורין. בנם יותם הוא עפרי ביטרמן, שזוהי הפעם הראשונה שאני רואה אותו על המסך הגדול.
התפעמתי מיכולותיו בתיאטרון, וגם כשחקן קולנוע הוא מרשים ומדוייק. חזותו הגברית מחד עם הבעה טהורה ומלאכית מאידך יוצרים ניגוד אמנותי באישיותו. בהיותו כאמור חלק משלישיית הגיבורים שמצויים בנקודת המפנה העלילתית, הוא מדגים לנו תצוגה של נחישות כמעט הירואית, של חולשה שאיננה זורמת לתבוסתנות, לאהבת אמת לארוסתו ובו בעת לנתינה עצומה בשביל חברו הטוב. בידרמן גורם לנו להרהר בדמותו של יותם גם שעות ארוכות אחרי סוף הסרט.
כנראה שלגרייצר יש חולשה למשפחת מושונוב-שדה. ב"האופה מברלין" הוא ליהק לאחד התפקידים את סנדרה שדה המדהימה, ואילו כאן הוא איזן עם שתי הצלעות הגבריות. מוני מושונוב מיודענו ובנם המשותף מיכאל מושונוב. הוא אלי, הוא היהודי הנודד, הישראלי השתקן, שנחוץ לגרד בכוח את הציפוי שעוטף אותו כדי לחדור אליו.
מיכאל מושונוב מצטייר כגיבור השייקספירי של "אמריקה", הקטר המניע את שאר הדמויות. נדודיו אינם רק בין היבשות, אלא סימבול לקורותיו. בקלאסיקת הילדים הנודעת "פרח לב הזהב" הילד פוסע בדרך חתחתים כדי להשיג את התרופה שהיא המזור לתחלואי הגוף. ואילו כאן אלי יוצא למסע של הכאה על חטא כדי להגיע אל התרופה המיוחלת שהיא המזור לתחלואי הנפש. התחבטויותיו כ"כ מרגשות וכ"כ אמינות שלא צריך להוסיף להם כל תבלין נוסף. הוא המעט המעצים את המרובה.
והגענו אל מוכרת הפרחים בחנות הקטנה והמטריפה, שלא בכדי פוסטר הסרט מעוטר במרכז צילומה. אשרת אינגדשט היא הארוסה איריס. כמויות האהבה שלה לבן זוגה מעוררות השראה, כמו כל מבנה אישיותה שיצקה לדמות. איריס המכילה, העניינית, החכמה, הרגישה, זאת שכאב הזרות מבליח בה לפרקים בסצנות מסויימות, אך לא כהטפה צדקנית ומתקרבנת, אלא כאלמנט מחשל. האינטראקציה הלא אחידה עם הוריו של יותם ומנגד ההצטלבות הלא ממש פתורה עם חברו אלי ממחישים את הכוחות שמקננים בה. זהו תפקידה הקולנועי הראשי הראשון של אינגדשט, ומותר להתנבא שהיא רק בתחילת הדרך.
הטראומה האולטימטיבית של כמעט כל אמן שבאמתחתו בשורה ראשונית שהפכה להצלחה היא "תסמונת היצירה השנייה". זה נכון בקשר לסופרים ( הספר השני ), לזמרים ( האלבום השני ), ולתסריטאים בסרטם השני. אחרי פצצת הדינמיט אותה הטיל עם "האופה מברלין", רף הציפיות מגרייצר היה בשמיים. תרשו לי לשמח אתכם ואותו – "אמריקה" לא רק שעומד בציפיות, אלא אף בשל ומהודק יותר מיצירת ביכוריו. סרטו הלכאורה קטן שעוסק בסיפור נקודתי הוא הקולנוע בהתגלמותו, גם אם לא נטול חולשות או ליקויים. לא גרנדיוזיות מלאכותית, לא קיטש וולגארי, אלא זרם תודעה ויום יום של אנשים בסיטואציה בה עולמם מתערער, וכיצד נאספים ונערמים להם השברים אט אט .
אמריקה של גרייצר לא יישאר רק בתודעה הישראלית, הוא ראוי להעפיל לאוסקר. שם אוניברסלי כבר ממילא יש לו. טוסו לראות!
צילום: עמרי אלוני