מתבקש לפתוח באנקדוטה קטנה: דומה שאת חמשת השחקנים של "הורים איומים" כבר ראינו בעבר על במת בית לסין בהפקה כזאת או אחרת, אך האינטראקציות הדחוסות ביניהם לאורך הזמן מצליחות לעורר חיוך. זה התחיל עם לימור גולדשטיין ושירי גולן שגילמו אחיות ב"סינית אני מדברת אליך", ממשיך בגולן עם תום חגי ב"הזוג", ובספקטקל החגיגי של "המלט" צפינו בשניהם לצד יורם טולדנו וכרמל בין. הפקות שבכמעט שנתיים האחרונות היו מנות חלקם, מה שמפגיש אותנו עימם גם הפעם, כשקשה להשתחרר מתחושת הסלט, האורגייה ואולי אף גילוי העריות הבימתי.
וגילוי העריות הזה אכן לא היה מקרי. למעשה הוא שזור לאורך עלילת הסיפור של המחזאי ז'אן קוקטו במשך השעה והארבעים דקות בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של גדי רול. מישל הצעיר מופיע בבית הוריו ומספר להם על אהבתו החדשה – בחורה צעירה העונה לשם מדלן.
מרגע זה ואילך אנחנו נחשפים לקשר הפתולוגי אדיפלי עד כדי אובדן עשתונות עם אימו איבון. קדמו לכך שעות המתנה מורטות עצבים בבית המשפחה, כאשר מישל איחר לשוב, וסערות הרגש שלה עד אימה הטריפו עד דעתה. היא רודה בבעלה ז'ורז' ובאחותה לאו המתגוררת עימם, דורשת שיסורו למרותה, קולה מתעצם ומשתנק, ומצטיירת כאחוזת דיבוק. ראוי לציין את עבודתה של מעצבת התפאורה כנרת קיש, שבנתה דירת מגורים ללא כל ויזואליות ביתית. שום חום, רגש או שייכות, אלא ערימות של חפצים, בלאגן בכל פינה, קדרות וריחוק.
לא קשה להבין מדוע הבן, שאומנם אוהב את הוריו ודודתו, ירצה להסתלק משם. מה שדווקא מקשה עלינו את ההבנה היא מדוע הדודה לאו ממשיכה לגור בסביבה הרעילה הזאת. ההסבר ניתן בהרחבה – היא מאוהבת בסתר (או שלא) בגיסה, בעלה של אחותה, ז'ורז' מיודענו. ואם הטלנובלה הזאת לא הודקה מספיק, נגלה לחובבי הספויילר כי מדלן הצעירה, אותה מדלן אהובתו של מישל, היא גם ...המאהבת של ז'ורז'. גילוי עריות כבר אמרנו?
בהמשך נדע מה עולה בגורלן של חמש הדמויות, האם אהבתם המלבלבת של מישל ומדלן תתקיים באין מפריע? האם מקצת הסודות יבצבצו? האם הזוגיות של איבון וז'ורז' תוכל לשרוד את המהלומה? מפגש משפחתי של כל החמישה בביתה של מדלן מתכנן להסיר חלק מהמסכות. מפגש משפחתי נוסף בסיומו של המחזה יביא קץ על הפארסה המעיקה הזאת בנקודת מפנה שאמנם ריחפה כל העת מעל, בישרה על בואה, אך היכתה בעוצמתה.
קוקטו המחזאי, הבמאי, הסופר, המשורר, והצייר לעת מצוא העיד על "הורים איומים" כי כתב אותו כקומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי. הוא לא חף מיסודות אוטוביוגרפיים – אביו התאבד כשהוא היה בן 9, וחי עם אימו עד שהיה בן 30. בנוסף הוא תירגם גם את "אדיפוס המלך", כך שהסינדרום האדיפלי היה אובססיבי באישיותו, ופסיכולוגיה בגרוש עשויה לשרטט את המחזה הנ"ל כאקט תרפויטי להיחלצות מהמבנה הנפשי בו היה שרוי.
"הורים איומים" הוא איפוא מותחן פסיכולוגי שכל אחת מהדמויות משייטת אל מצב הקיצון שלה, בוחנת את גבולות האחר, ולא חסה על הצופה. "הורים איומים" – מטיח בנו שם המחזה, ללא ייפוי, עידון או ליטוש. ללא סאבטקסט. האב הוא איום בשל מעשיו, האם איומה בשל אהבתה החונקת, וכיצד נשמר הסדר המשפחתי בתוך הכאוס שעוטף את כולם.
מדלן הצעירה פגיעה ופתיינית, כשלנעליה החליקה כרמל בין במומחיות מקצועית. רכה ועדינה, יפה ועם זאת משהו במבט שלה נחוש וממזרי. תום חגי כמישל הוא הטוהר בהתגלמותו. בניגוד לשאר הדמויות הוא ללא גרם אחד של רשע או זדון. מסירותו למשפחתו ואהבתו לבת-זוגו הם מופת ערכי. הוא היחיד שלא מודע לתסבוכת במלואה, חלקי הפאזל לא נערמו לעיניו, וייתכן כי הוא מצוי בעידן התמימות של חייו כסוג של בועת מיגננה, שהיא זאת ששומרת עליו.
בניגוד אליו ז'ורז' – יורם טולדנו – הוא ההיפך מתמים. חזותו המוקפדת והמהוגנת היא צביעות בורגנית לשמה. יודע כי גיסתו (אהובתו לשעבר) עדיין עורגת ונכספת אליו, ועם זאת מאמלל את רעייתו טרופת הדעת. שלא לדבר על המאהבת הצעירה שלו מדלן, והנה קולאז' של דון-ז'ואן-דה-לה-שמאטע. פתטי ועם זאת מעורר השתאות, משחקו של טולדנו הוא לעילא ולעילא.
ושוב צמד האחיות כנוסחה שהוכיחה את עצמה: גולדשטיין-גולן. לימור גולדשטיין מפליאה ומהפנטת כאיבון האישה שיוצאת מדעתה, כאם האובססיבית, כרעיה המתעתעת, וכאחות המתקרבנת. היא אטומה לצורך של בנה לפרוש כנפיים לעצמאותו המיוחלת, ובלבד שתשמר את אחיזתה בו, את רכושנותה ושתלטנותה. היא הדומיננטית במחזה, נעה בין קטבים של צחוק להתקפי שיגעון, והטירוף הזה הולם את מידותיה.
כך גם שירי גולן כאחות לאו, הרווקה המזדקנת, ששלוש מידות שוות גלומות בדיוקנה : אזהרה, תוכחה, דאגה. משהו חמקמק ומיסתורי מזדחל כשאתה צופה בה, וזה מתעצם בדיאלוג החטוף עם מדלן במפגש המשפחתי ההזוי בדירתה של המאהבת הצעירה. השתיים כמו רוקמות מזימה, אך ממתיקת הסוד ומי שתוביל את הספינה המתנדנדת היא לאו בלבד. בכוחה לחדור לליבם של כל אחד משאר האנשים – אם במניפולציות ואם בכנות – ואיכשהוא היא נותרת קרירה ומרוחקת מההתרחשות.גולן השכילה לפענח את דמותה של לאו, את מניעיה, את מאווייה, ואולי גם את דחפיה, שסצנת הסיום מוגשת לפיהם בצורת התבשיל אותו רקחה
"הורים איומים" עוסקת בחומרים הכי קמאיים של האנושות, כשהמשפחה הגרעינית היא המוטיב שלה. גדי רול היטיב להמחיש בעזרת שחקניו את שלל המנעדים, ואת פסיפס הגלרייה של תכונות האופי. מחזה חכם וכואב, שהוא יריעות בד על יריעות בד של קונפליקטים וקרבות איגרוף כשבסופו איש מהנוכחים לא יוצא בו מנצח או שבע רצון ...
צילום: ישיעה פיינברג