רגע מרגש במיוחד התרחש על בימת בית לסין בסיומה של הפרמיירה. הבמאי עידו רוזנברג הודה לכולם, ואוסיף ש"בימים האלו לא מובן מאליו להציג מחזה שכזה, דרושה הרבה תעוזה להעלות אותו עם הרוחות המנשבות בישראל". על מה נדרשה התעוזה בסה"כ? מה פצצת הדינמיט וחומר הנפץ בהם נגעו בתיאטרון? אה, סיפור להט"בי. שתי נשים. שומו שמיים, רחמנא ליצלן. וכשמגלים מיהי ההנהגה הנוכחית, ייתכן שמילות ההודיה הנפעמות של רוזנברג לא היו כ"כ מופרכות.
האמת שזאת תהיה טעות לקטלג את "סיפור אהבה" של המחזאי אלכסי מישליק בתרגומו של אלי ביז'אווי רק בתבנית הלהט"בית. אכן זהו סיפור המסגרת, אישה סטרייטית פוגשת אישה לסבית, ובמהרה השתיים מתוודעות זו לזו. הן עוברות לגור יחד, מנהלות משק בית, ולפתע חוות משבר.
סיפור המסגרת הזה מוביל לסיפור נוסף, שאינו נופל במאום בעוצמתו ובתכניו הדרמטיים והקומיים מהסיבה הראשונית שהובילה אליו. אם נתעקש, אז השעה וחצי המרתקות הן סיפור על נתינה, חמלה, תהפוכות גורל ותהפוכות מבנה האנוש, שנרקמות בערבובייה אחת, ומוגשות לנו לכאורה כבליל, אך חוכמתם של המחזאי והבמאי השכילו למנף את הדמויות שלפניהם לנפחים חסרי גבולות.
כל אחת מהן מתפתחת בעקבות התפנית הדרמטית, וכל אחד מגיבורי המחזה מעניק לנו הצצה לסחף הרגשי המסחרר אותם עוברים בנקודות זמן שונות על ציר העלילה.
כאמור האישה הסטרייטית ז'וסטין פוגשת במסיבה את האישה הלסבית קטיה. חילופי המספרים ביניהן יובילו לשיחה שבמהלכה ז'וסטין תצלול עמוק לנבכי נפשה, תתחיל פרק משמעותי בחייה, ותקשור את גורלה בגורל בת זוגה החדשה. כל הווייתה משתנה.
עד כדי כך שדווקא היא זאת שדבקה בקטיה, היא המשתוקקת למערכת זוגית עם אהובתה, היא היוזמת חתונה, והיא זאת שמעלה את המחשבה על ילד משותף. קטיה מסוייגת במקצת מהקצב המהיר, אך בלהט אהבתה לבת זוגה משתפת עימה פעולה. הצופים נחשפים לטיפולי הפוריות של השתיים, ולשמחה המהולה במפח הנפש החלקי עם היוודע התוצאות.
החל מרגע זה התפנית הדרמטית. לא אעשה ספויילרים, אך במקצת האינפורמציה שאעניק לכם תגלו שחלקו השני של המחזה מאפיל אפילו על קודמו. ולחלק הזה נכנסים ז'אן, הבת של קטיה ( וז'וסטין? ), וויליאם, אחיה של קטיה. אנחנו פוגשים אותם כעבור עשור, כשז'אן ילדה מתבגרת, חכמה וחריפה, ואילו וויליאם הוא פלייבוי קל דעת, סופר שעברו היה מבטיח, אך עתידו המקצועי לוט בערפל.
מעתה ואילך נמשיך לראות את ז'וסטין וקטיה, אך עיקר הכובד ינדוד לצמד האחר, לאינטראקציה הנבנית והמלבלבת שביניהם. החשדנות והפחד שהיו בתחילת הקשר יהוו בסיס להמשכו, ורק צפייה בהצגה תוכל לבטא את נקודת הקסם החמקמקה בה השניים – דוד ואחיינית – יצליחו לרומם את רוחכם. מצב הצבירה שלהם ישתנה בתכלית, פועל יוצא של נסיבות כפויות המהולות בבגרות ובשותפות גורל.
נועה רביקוביץ' היא ז'אן. אותה ילדה שקטה ומופנמת, עם עיניים שמבינות הכל, ששותקת בכאב אך כלום לא חומק מחושיה. רביקוביץ' לימדה אותנו שיעור על בגרות מאולצת, על יכולת להדחיק סיפוקים בצוק העיתים ועל המבוגר האחראי שמקנן בנפש של ילד. זוג האוהבות ז'וסטין ( אגם רודברג ) וקטיה ( יעל וקשטיין ) כובשות את הבמה. הן כ"כ יפות וכ"כ מודעות לעצמן. וקשטיין הפתיינית ורודברג שלכאורה ניצודה ברשתה מדגימות פרק בחיזור, בהקרבה, בנתינה, בהתעקשות, בהקשבה, בוויתור ובהכאה על חטא.
המון קפריזות מלוות את מערכת היחסים שלהן, אך כשהשכבות מקולפות אנחנו מבינים כי זאת כסות לחיפוש העצמי ולבחינת האמון. זה מנוע עבורן לצמוח ולגדול, גם במחיר הסיכון שבפירוק החבילה, ובעיקר ברגע האמת למחול על הכבוד ולדעת לשחרר ולהזדקק.
רגע מרגש נוסף הוא הליהוק בשלומי טפיארו כוויליאם. בעצם זה לא רגע, זה אוסף הרגעים בו הוא מופיע מלכתחילה ועד סיום ההצגה. דמותו המתעתעת מהפנטת, שלל האנרגיות המוזרמות ממנו יוצרות תזזית בימתית כעדות לנבכי הנפש המסוכסכת. הוא שנון ומצחיק, מרשים בחזותו, אדם שסוחף כל מי שנקרה בדרכו, והוא על סף איבדון.
רווי מועקות בשל מקרי המוות המרובים שהתרגשו עליו, הוא מתמכר לאלכוהול, לחידלון שמוביל אותו כמעט להרס עצמי. הפגישה עם אחותו ובתה, בנקודת השפל שלו, תרים אותו מהתהום. תעניק לו כוחות מחודשים שלא היה מודע לקיומם, וגם סטטוס אחר שלא רצה בו, אך מרגע לרגע הוא מתאווה אליו בדרכו העקלקלה. טפיארו מדגים לנו באישיותו העמוקה בית ספר למשחק. מאיש מחוספס, קוצני ומרוחק הוא חושף את פגיעותו, את חוש ההומור המהמם שלו, ואת ההבנה כי כפי שכתב נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". גם כזה שאנחנו נותנים, וכתגובה מיידית גם כזאת שתהבהב בתמורה עבורנו.
על רגשנותי אתוודה – את הדקות האחרונות של ההצגה ראיתי עם שכבה לחה בעיניים, דמעות חנקו את גרוני, ונלפתתי פשוטו כמשמעו ביופי ששלל היוצרים והשחקנים – כשבראשם טפיארו – יצקו באהבה ובחסד. ואפרופו זך, רגעי הסיום של המחזה גרמו לי לזמזם את שירו "ואז בא לנו". אני מקדיש את הבית האחרון שלו לכל מי שעסקו במלאכה של "סיפור אהבה" .
"והערב היה שביר, וקסום, ומופלא משאת / וכל איבר באיברי הגוף צעק "לא כעת, לא כעת", / ועמדתי מולך, נבוך ומחריש, כאבל על מת"
אל תחמיצו את ההצגה הזאת, על שלל שבירותה, קסמה ומופלאותה. עבורה נוצרה ההגדרה "אמנות", ועבורנו הזכות להתמוגגות.
צילום: כפיר בולטין