הקומיניסט

מקצוע פסיכי

זה לא סוד שסצינת הסטנד-אפ בארץ זוכה לפריחה מחודשת בשנים האחרונות. אפשר לזקוף לכך לא מעט גורמים, כמו אמני ה"וואן ליינר" (משפטי פאנץ') וכוכבי הרשת שכבשו את הפייסבוק והטוויטר, שחלקם שולבו ככותבים בתוכניות כמו "ארץ נהדרת" או "לילה טוב עם אסף הראל" וחלקם פצחו בקריירת סטדנאפ משלהם, הנגישות הגבוהה לצילומי הופעות באיכות מצוינת, היכולת לצלם בקלות יחסית סרטונים מצחיקים והתפוצה הגבוהה של המוצלחים ברשתות החברתיות, החברה/הקהל שמעוניינים יותר ויותר בגירויים מהירים, סדרות טלוויזיה מבוססות סטנדאפ ("צחוק מעבודה",  "מחוץ לחוק", ולאחרונה "צומת מילר" ו"הסטנדאפיסטים"), ביקורים והופעות של סטנדאפיסטים כוכבים מחו"ל (ע"ע ג'רי סיינפלד ולואי סי.קיי), ובעיקר גל של סטנדאפיסטים צעירים, רעננים, ומוכשרים שלא מתעצלים לכתת רגליהם לכל מועדון או בר בארץ, מתנסים בבדיחות חדשות מול קהל בלייב, ומנסים להתברג במקצוע המאוד לא פשוט הזה. להיות סטנדאפיסט, יגיד לכם את זה כל סטנדאפיסט שמכבד את עצמו, זה מקצוע מאוד לא פשוט, סוג של רכבת הרים. להיות כל הזמן ביצירה, כל הזמן לחדש, לא לרדת מהפרונט ומהתודעה, והכי חשוב - להצחיק. כי אם לא תצחיק, אין לך זכות קיום. ולמי יש כוח להצחיק כל הזמן? אין ספק שכדי להצליח כסטנדאפיסט אתה חייב להיות פסיכי לחלוטין מצד אחד, ועם ראש מצוין ושתי רגליים על הקרקע מצד שני. אחרי שעה עם גיורא זינגר אני יכול לומר בוודאות: הוא עונה על שתי ההגדרות האלו. אין שום דבר שמסגיר בבחור החביב עם המראה החנני-משהו שיושב מולי, שמדובר כאן באחד הסטנדאפיסטים המוכשרים והמקוריים שצמחו כאן לאחרונה. הוא לא מנסה להצחיק בכוח בכל משפט, הוא עונה על כל שאלה ברצינות, וניכר שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, ודי סגור על איך להשיג את זה. אבל משהו בכל זאת מסגיר. מין ניצוץ בעיניים, מבט חודר שלא מפספס שום ניואנס ושום פרט קטן, סוג של טירוף קל, טירוף חיובי, שניזון מתיאבון בלתי נגמר לחיים ולקהל.

מהיי-טקיסט לסטנדאפיסט

גיורא זינגר, 33, שהתחתן לפני שבועיים עם בח"ל שלי בלבן, היה אמור כמו כל ילד-טוב-רוסיה להיות פרח היי-טק מוצלח, ולפרנס את משפחתו החדשה בתנאי כלוב הזהב של עולם ה-IT. אבל חיידק הסטנדאפ שדבק בו לגמרי במקרה אחרי 5 דקות גורליות, אי שם בשנת 2005 במועדון הזואה קומדי בר בצוותא ת"א, התפשט בגופו כמו וירוס ולא הרפה. למרות שאלו היו 5 דקות נסיוניות, ולמרות שהוא הגיע רק כי "חבר שכנע אותי", גיורא מגדיר את הרגע הזה כתחילת הקריירה שלו. הוא היה אז בן 21, רגע לפני שירות קבע, והניסיון היחיד שלו בלהצחיק היה ב... להצחיק. בעיקר את החבר'ה, כשרון שצמח אצלו עוד כשהיה "ילד בעייתי בסטייל" (כפי שהוא מגדיר זאת), כזה שאי אפשר לסתום לו את הפה ואומר כל מה שמתרוצץ לו שם בלי חשבון. גיורא, שבכלל קוראים לו גרא (אבל אל תגלו), לא סתם מאז את הפה. אבל רק כמה שנים לאחר מכן, כשיחליט סופית להיפרד מההיי-טק ולהתמסר סופית לסטנדאפ, הוא יהפוך את הכשרון הזה למקצוע.בשנים האלו גיורא יעשה קפיצת מדרגה משמעותית. מסשנים קצרים בבמות פתוחות להופעות קצת יותר ארוכות בשילוב שניים-שלושה קומיקאים וסטנדאפיסטים נוספים. "20 דק' הופעה, עם כמה שזה נשמע מעט, יכולות להיות כמו נצח בפעם הראשונה," הוא מספר. "כמה בדיחות נכנסות בזמן הזה? למרות שהיה לי חומר זה איכשהו לא נראה מספיק. ובאילו מתוך כל השטויות שרצות לי בראש להשתמש? במה לבחור? ומה אם הקהל לא יאהב? 5 דק' עוברות מהר. 20 דק' זה אללה איסטור." אבל הוא צולח גם את ההופעות הארוכות יותר וממשיך לשדרג את עצמו. לאט לאט הוא אוסף חומר, מנסה, מתנסה, משנה, מתקן, וכל הזמן מנסה לזקק את עצמו ולהתקדם. את לימודי המשחק, לדוגמה, אותם סיים בסמינר הקיבוצים בת"א, בחר בעיקר בשביל לשכלל את מיומנויות הבמה שלו. בזמן הזה הוא הספיק להתאהב בתיאטרון. לדבריו, קומיקאי טוב, וסטנדאפיסט בפרט, חייב להיות קודם כל פרפורמר. וככל שהוא משכלל את מיומנויות המשחק והביצוע שלו, כך ההופעה טובה וקולחת יותר. "מקצועיות מבחינתי נמדדת בין השאר בלדעת להתאפס ולהתחיל מחדש ברגע שמשהו מתפקשש," הוא אומר. וכל שחקן וסטנדאפיסט בארץ ובעולם יודע על מה הוא מדבר.

להיות רוסי בישראל זה מצחיק

למעלה מעשר שנים גיורא חורך את הבמות בארץ, מופיע בכל מועדון ובר שיש בו מופעי סטנדאפ, כשהוא לא פוסח על הבמות הגדולות כמו צוותא, הבימה, בית ציוני אמריקה ועוד. בשנים האלו הוא ינכס לעצמו נישה מאוד ספציפית, ויבחר להתמקד ולצחוק על הסצינה הרוסית בארץ. ולא כקטע גזעני או עדתי, אלא מתוך ההוויה הפרטית שלו כבן להורים רוסים, שעלו לארץ כשהיה בן 6. הדור הזה, של הילדים שעלו עם ההורים בגילאים מוקדמים, והיום הוא בגילאי 20-40, הוא דור חצוי. מצד אחד, הם עלו לארץ בגיל מוקדם, למדו עברית מהר מאוד, רובם השתלבו בארץ ורואים את עצמם כישראלים לכל דבר. מצד שני, ההוויה הרוסית, עם כל מה משתמע מכך, שבכל זאת השתרשה בהם בבית, וההורים ש - אין מה לעשות - הם עדיין יותר "רוסים" מאשר "ישראלים" - כל אלה יוצרים מצבים קומיים ולעתים אבסורדיים, שגיורא מיטיב לאתר ולזקק אותם במופע שלו. כך החל להתגבש קהל רוסי מסור שמגיע להופעותיו, ואל תטעו - מדובר בקהל פוטנציאלי של למעלה מ-1,000,000 איש בישראל, כאשר לפחות רבע מתוכם חיים בנישה רוסית מתבדלת משל עצמה. לדבריו, הוא לא חושש להיתפס כסטנדאפיסט רוסי לקהל רוסי. "כל מי שראה את המופע שלי," הוא מספר, "יודע ש-75% מהמופע הוא על חיי היומיום של כולנו, זוגיות, עבודה, ילדים, צבא וכו', ורק 25% הם על הסצינה הרוסית, בעיקר על פערי התרבות הבין-דוריים והעדתיים. נכון, זה הרבה יותר מכל אמן אחר, אבל זה נוצר כי אלו החיים שלי. ותמיד תמיד אני לוקח את הדברים האישיים מהחיים שלי ומשלב אותם במופע. כי מה שעושה סטנדאפ טוב, ובכלל קומדיה טובה, זה הפן האישי. הדברים שכל אחד יכול להזדהות איתם."

לעשות את זה בשלישיה

וכאן אנחנו מגיעים לשלב נוסף באבולוציה של גיורא, כשפגש בטיול בחו"ל את הסטנדאפיסט יוסי גבני, וכמו כל דבר טוב שצומח בטיולים בחו"ל בין טראק לחוף ים לאלכוהול ועישונים, ישבו וחשבו על דרך לפצח את הרשת בעזרת סרטוני וידיאו קומיים. "ידענו שסוד ההצלחה טמון בין השאר בסרטונים ויראליים, והחלטנו ללכת לכיוון הזה," הוא מספר. אל השניים הצטרף עומר בורשטיין, סטנדאפיסט מוכשר בפני עצמו, וביחד הם הקימו את שלישיית "בערך". הסרטון הראשון שלהם היה פארודיה על מאחורי הקלעים של סרטוני ההוצאות להורג של דאע"ש, וכשיש חומר טוב ותזמון טוב - כל השאר היסטוריה. הסרטון פרץ כל גבול אפשרי, כאשר הגירסה בתפוצה בינ"ל מגיעה ל-6.5 מיליון צופים, וזוכה לאזכורים רבים בתקשורת הממוסדת. מאז השלישייה מפיקה סרטונים בקצב מרשים, כאשר בין שאר הסרטונים המוצלחים המוכרים שלהם תוכלו למצוא את "אם אנשים היו כנים", ו"אם גברים היו נשים". האחרון למי שלא מעודכן הוא "תירוצים של הורים". "שלישיית 'בערך' מאפשרת לנו ליצור וליזום, ובעצם להגשים את כל המחשבות הפרועות שלנו הלכה למעשה," גיורא מספר. "לכל אחד מאיתנו קריירת סטנדאפ מצליחה משלו, וכל אחד יושב טוב בנישה שלו, אבל 'בערך' מהווה לנו גם מקום לפורקן. היא גדולה מסכום חלקיה, וכך גם עוזרת לכל אחד עם הקריירה האישית שלו. אנחנו יושבים, זורקים רעיונות, ואח"כ ניגשים לכתיבה, ולהפקה. לעשות סרטון טוב דורש חשיבה והמון עבודה, וכמובן - לשמור על הפן האישי. כשמישהו צופה במשהו שהוא יכול להזדהות איתו, או שהוא מזהה שם חבר/משפחה וכו', זה האינסנטיב שלו לשתף את זה הלאה. האמנות היא לדעת למצוא את הרגעים האלו, שכולנו מכירים מהחיים, ולייצר צחוק משולב בהזדהות." כשלישייה הם מעלים לא מעט הופעות ברחבי הארץ, ובהן הם משלבים קטעי סטנדאפ משותפים בקונספט ייחודי, אלתורים משותפים עם הקהל, וקטעי סולו.

אמנות החשיפה

למרות שלדבריו לא הצטיין בלימודי המשחק, ומעולם לא קיבל תפקיד ראשי בהצגות בית הספר, גיורא לא זנח גם את החלום הזה. הוא רואה את עצמו מגיע לתיאטרון מהדלת הקדמית, כמו קומיקאים וסטנדאפיסטים מוכשרים אחרים, כשהפעם הוא אוחז בניסיון של שנים על במות, ויכולות ומיומנויות נוספות שרכש עם הזמן. כשיימאס לו מהסטנדאפ, או יותר נכון - כשיחליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה, הוא יפתח חברת הפקות/ייצוג אמנים משלו, כדי לאתר ולעזור לאמנים חדשים וצעירים לצמוח ולהצליח. "אני רואה בסטנדאפ אמנות שונה משאר האמנויות, אמנות שבה אין נכון ולא נכון, אין במאי, אין סאונדמן, אין תפאורה ואין פרטנרים. זה רק אני והמיקרופון," גיורא אומר. והוא צודק. אין דבר אישי יותר, חושפני יותר, מפחיד יותר, מלחיץ יותר אבל גם מתגמל יותר ומרגש יותר מלעמוד על הבמה ולנסות להצחיק עם המחשבות הפסיכיות שלך. בהופעות שלו הוא משתדל לא לרדת נמוך, לא לרדת על הקהל, ולא להיתפס כסטריאוטיפי, למרות ואולי דווקא בגלל הפן הרוסי והפערים הללו בין הרוסיות לישראליות. הוא מנפץ סטיגמות מצד אחד, מאיר נקודות מהחיים מצד שני, ובעיקר מאוד מאוד מצחיק. הקומיניסט, מופע הסטנדאפ של גיורא זינגר: מתי: שישי, 23.9 בשעה 22:30 איפה: בית ציוני אמריקה, תל אביב. כמה: 85 ש"ח כמה בויטרינה: 60 ש"ח מספר כרטיסים שמתתפים במבצע: 10 בלבד!