אין לי מושג אם צמד הזמרים צחי סיטון ולימור שפירא עקב אחריי במסעותיי בשנים האחרונות ברחבי העולם. גם לא הבחנתי אם נכח בהופעות בהן צפיתי בביקוריי בלונדון ובניו-יורק, ואם ידע לקלוע לטעמי המוזיקאלי. בהנחה ולא הייתי נתון למעקב, רק יד גורל מכוונת יכולה להסביר את האופן שבו נשזרו השירים בהפקה המרהיבה "הערב מחזמר", ואת השלאגרים אותם הזדמן לי לזמזם כמעט אחד לאחד: "קברט", "סיפור הפרברים", "פנטום האופרה", "שיקאגו", "צלילי המוזיקה", וללא ספק האהוב עליי - "קאטס", הם רק מקצת מחזות הזמר אותם ראיתי במשך הזמן כתייר אומנותי, והקולות באולם "הבימה 4" היו הזדמנות פז עבורי לחזור ולהתמוגג מהם.

מלאכת הביצוע, אם כן, מופקדת בידיהם של הזוג הווירטואוזי סיטון ושפירא, שהתברר שהם לא רק זמרים בחסד, אלא גם שחקנים, רקדנים, "מאהבים" לעת מצוא, בעלי חוש אופנתי מפותח (ויעידו על כך שלל התלבושות שעטו על גופם במהלך תשעים הדקות), ואפילו שכנים לשעבר (פיסת רכילות בה טרחו לעדכן אותנו באחת ההפוגות המבדרות). וכאן המקום לציין כי גבולות הגזרה של "הערב מחזמר" אינם רק הומאז' לשירים הלועזיים, אלא גם הצדעה למחזות הזמר העבריים, וביניהם "קזבלן", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ו- "סלאח שבתי". סיטון, בחזות שרמנטית, מחויך ומצודד, פותח את הערב לעיני הקהל שנדמה כי הוא חלק ממופע קברט המתרחש בעיר העברית הראשונה במאה העשרים ואחת. קולו – בס בריטון – מעניק לצופים את המסע בזמן – אגדות מוזיקליות עטופות בדמויות, צבועות בקסם שלא נס ליחם, וממריאות עימו למחזות הפנטזיה.

ניכר עליו כי המגע הבלתי אמצעי עם הסובבים אותו הוא סוג של לחם חוק עבורו, כשבכל הזדמנות ניגש אל אדם כזה או אחר, לוחץ את ידו, מוסר לו את המיקרופון למחווה של השתתפות בשיר, וכולו התמוגגות מנחת ומאושר.

צצות המופע - מבריק בביצוע ובהגשה אבל הוא לא נמצא לבדו על הבמה זמן רב. העזר כנגדו, כאמור, לימור שפירא, היא פצצת אנרגיה בלתי נלאית. עם צלילי קול סופרן בעלי איכויות אופראיות, מבט כובש וממזרי – הגברת מגישה לנו את הפרשנות שלה למילים. כשמתחשק לה מפלרטטת עם סיטון ב"לי ולך", כשייצרה התחרותי גובר היא מתייצבת מולו ל"אני יכול/ה יותר ממך" (מתוך "אנני אוקלי אשת לפידות"), וכשמזגה לוהט השניים פוצחים בדואט של "שיר המריבה" – ביצוע שלא נופל ברמתו מזה של יונה עטרי ואילי גורליצקי המיתולוגיים.

ייחודו של המופע נעוץ בכך שאין בו ולו רגע דל אחד. צוות הנגנים המסור – גיורא ליננברג (פסנתר), שי רן (קונטראבס), והנרי ורד (תופים) ממלאים את האולם בסולמות ובתווי נגינה סוחפים ביופיים, מכבדים את הצופים בהפקות צלילים הנאמנים למקורותיהם, אך גם כאלו המותאמים למקצב הדינמי של הזוג המלכותי שלפניהם, ובונים במומחיות מעברים מוזיקאליים מקצועיים. צחי ולימור יודעים לרגש, מיטיבים להצחיק, מדויקים באינטראקציה הבימתית שלהם, עד שגרמו לי – ממש בפעם הראשונה – להצטער על כך שישבתי בשורות האחרונות באולם, ולא סמוך אליהם, קרוב יותר אל מי שהפיחו מימד אנושי במחזות המזמרים.

ציון במדד ויטרינה: 9

שעה וחצי של אריזת מתנה בריחוף מוזיקאלי איפה: אולם 4, תאטרון הבימה