עד לרגע האחרון לא הבינה ליזה אם עוברת האורח האקראית שבה הבחינה משך ההפלגה אכן היתה מרתה. עשרים שנה ויותר חלפו מאז ימי תהילתה המפוקפקים כקצינת אס.אס, עת הטילה חתתה על שלל האסירות, וצלם האנוש שנלקח מהן.
דווקא מרתה - זאת ששיגרה בשעתו אל מותה, בשל התנגדותה להתמנות למנהיגת הצריף במחנה ההוא – נחרטה היטב בתודעתה של ליזה. משהו במבטה, בעיניה, ברגעים החטופים בהן נשזרה האינטראקציה הדכאנית חלחל לתוכה של הקצינה חמורת הסבר, וסדק את מעטה הנוקשות שלה.
כעת, כשהיא לצידה של בעלה הדיפלומט והם בדרכם לברזיל, היא אנסוה להתעמת עם עברה, עם צללי מעשיה. האם אכן האישה המתהלכת על הסיפון היא אותה אסירה שנידונה למוות, או שמא דמדומי תעתועים מייסרים כשאול ?
"הנוסעת בתא 45" הרומאן האוטוביוגרפי של זופיה פוסמיז' המגולל את קורותיה כנערה קאתולית ההופכת לאסירה פוליטית באושוויץ הוא חומר הגלם לאופרה "הנוסעת". המלחין היהודי ניצול השואה מייצ'סלב ויינברג בנה את יצירת המופת ההיסטורית הזאת, שתעלה בבכורה על בימות המשכן לאומנויות הבמה בת"א השנה סמוך לערב יום השואה.
כשהמלחין המהולל הנודע דימיטרי שוסטקוביץ' שמע אותה לראשונה קריאת ההתפעלות שלו לא ידעה גבול. כך גם אולמותיהם הגדושים של מדריד, שיקגו, לונדון ווארשה שחזו בפלא המזוויע שקרם עור וגידים לנגד עיני צופיהם.
גדולתו של ויינברג היתה שנמנע מסנטימנטליות מתבקשת, ואת תחושת הקדרות המיר במדלודיות הרמוניות, כשסגנונות מוזיקאלים כמו פולקלור ברזילאי, ואלסים וינאיים וג'אז.
הבמאי דייויד פאונטני בניצוחו של סטיבן מרקוריו שרטטו את מקהלת האופרה הישראלית כמנעד מגוון : צופים, אסירים, קצינים ונוסעים באונייה, כשכל אחת מן הדמויות במחזה תשיר בשפתה, קולאז' של פולנית, גרמנית, יוונית, צ'כית, רוסית יידיש וצרפתית.
אירה ברטמן, עודד רייך, נח בריגר, יאיר פולישוק הם מקצת סולני האופרה שתתקיים בין התאריכים 30/4 – 6/5 , וכשברקע סיפור גבורתן של אסירות אושוויץ המנסות לשמור על צלם אנוש בוואקום האנושי והתרבותי אנו מתוודעים למצפונה החמקמק של ליזה.
רק אז, בחלוף הזמן וממאורעות התופת שכמו היו מאופסנים בירכתי מחשבתה כמו השתייכו לפלנטה אחרת, נאלצה ליזה להיישיר מבט אל בעלה, ולהתוודות על עברה המפלצתי.
האם אז – באינטימיות הפריכה אל מול הגבר של חייה - היא תבצע את הצעד הנוסף ותכה על חטא?