דקות ארוכות הם עמדו זה לצד זו, שותקים, מהורהרים. מחכים שהאחר יאמר את דברו בטרם הוא ייסע, ויחתום פרק נוסף ביחסים המורכבים שלהם, ברכבת ההרים הרגשית של האינטראקציה חוצת הגבולות שהחלה בשנות ילדותם ועד לרגע בו הם בעשור הרביעי לחייהם. ואז הגיעה המונית, הוא עלה עליה, והיא פנתה לדרכה. בשניהם המשיכה השתיקה.
לא הופתעתי כשהתברר שסלין סונג הקוריאנית-אמריקאית היא מחזאית. סרט ביכוריה "חיים שלמים" שעולה בימים אלו בקולנוע לב הוא למעשה הצגה. אם בשוטים הארוכים, אם בהתבוננויות, ובהתרחשויות המאד לא סוערות, לא סואנות ובלתי הוליוודיות בעליל. למעשה הסערות היחידות פה הן סערות הרגש, טלטלות שחוו צמד הילדים, החברים הטובים שבגרו יחד, ושהגירה של משפחתה של הילדה הפרידה ביניהם.
נפגוש אותם בשלושה מקטעי זמן: כשהם בני 12 בקוריאה הדרומית, 12 שנים לאחר מכן בשיחות וידאו אינטרנטיות טרנס-אטלנטיות וכעבור 12 שנים נוספות במפגש הפיזי בניו יורק. נורה והא-סונג גדלו ואהבו זה את זו, כשעננת תחרות סמויה בהישגי הלימודים ריחפה ביניהם. אנחנו עדים לשאיפתה של נורה לזכות ביום מן הימים בפרס נובל. הא-סונג נוכח לצידה, תומך בה ואוהב אותה אהבה טהורה כמו שילדים מתבגרים יודעים לאהוב.
סצינת הפתיחה היא תעלומה: גבר ואישה ממוצא אסיאתי וגבר בעל חזות מערבית לבנה יושבים בשולחן אחד במסעדה. זוג האסיאתים מדברים ביניהם, ואילו הגבר הלבן מתבונן בהם, מרותק וקשוב. המולת המקום יוצרת תפאורה סקרנית, כששאר הסועדים נועצים בהם עיניים, ובלי בושה מתלחששים ביניהם אודות ניחוש סיפור חייהם של השלישייה: האם האסיאתים הם זוג? האם הבחורה נשואה דווקא ללבן? לאלוהי סלין סונג הפיתרונים.
הסצנה טורדת המנוחה הזאת מלהטטת בנו עם פלאשבקים לעבר, לילדות המשותפת, ולשאר תחנות הזמן של השניים. נורה ומשפחתה עוזבים כאמור את קוריאה, מהגרים לקנדה, ומשם בעודה בחורה צעירה היא עוברת לבדה לניו-יורק ללימודי מחזאות, שאיפתה ומקצועה העתידי. שם היא מכירה את בן זוגה ארתור, אותו גבר לבן מהמסעדה, הם מתחתנים, כשדבר קיומו של הא-סונג מרחף ברקע.
זה איננו בגדר סוד עבור נורה, ובעלה מודע לכך. בשנות העשרים לחייהם נורה והא-סונג מצ'טטים כל העת, מתוודעים זה לפניו של זו דרך המסכים, וחולקים חוויות. היא כמחזאית בניו-יורק, והוא כמהנדס שנותר בקוריאה. שניהם עושים חיל, אך כאב ההחמצה הילדי נותר ומתעבה. ללא ספק הם כמהים זה לזו, משתוקקים להחיות את הקסם החמקמק שאבד להם בשל נסיבות החיים המעגליות.
בפרק האחרון באפיזודה הא-סונג מגיע לארה"ב, ושם מתרחש המפגש המיוחל. שום זיקוקים וניצוצות של תשוקה חייתית או ערגה סוחפת לא נגלים לעינינו. הכל מאופק כמו להכעיס, נשיקות וחיבוקים מדודים, חיוכים כבושים, שהות ממושכת ואינטנסיבית אך לא מעבר. התחושות הישנות נותרות מודחקות, ואם אכן קרה בכל זאת משהו זה כיד הדימיון המפותח שלנו הצופים ובאחריותנו הבלעדית. שבוע שלם נמשך הביקור, וביומו האחרון נפגשים גם שני הגברים.
אהוב הנעורים עם בן הזוג האוהב. גם כאן לא נרשם מתח, כעס או עויינות. רק הבנה והשלמה בוגרות, רק הרכנת ראש בפני הגורל המתעתע. רשמיות כמעט פקידותית מלווה את המפגש, כשבסיומו הא-סונג ממשיך לשדה התעופה וחוזר לחייו.
זה כמעט סרט אוטוביוגרפי כפי שהעידה על כך סלין סונג. סיפור חייה שזור לאורך קווי העלילה, כמעט אחד לאחד. לדבריה זה סרט שאנשים יתחברו אליו חרף העובדה שהוא נטול גיבורי על או פרשיות דרמטיות. הזכות להיות יוצא דופן הוא המוטיב המרכזי בו. שום טירופי חושים ושום סקנדלים, אלא שיגרה שכל אחד יכול למצוא עצמו בתוכה, בתוך היום-יומיות הזאת. גלריית השחקנים מרשימה: ג'ון מגארו כארתור בעל הוא העזר כנגדה של אשתו. אם בילדותה היא פינטזה על פרס הנובל, הרי שבמרוצת הזמן נאלצה להסתפק במחשבות על פרס הפוליצר.
וכשגם זה לא הגיע היא מתנחמת בידיעה שפרס טוני יהיה בהחלט תשורה נעימה בעבורה. ארתור נמצא לצידה כל העת, תומך ומגבה. מודע לפיל הלבן והלא פתור שהיא סוחבת עימה, אך מחריש. טאו יו יוצא מן הכלל בתור הא-סונג. הוא הגבר שגדל להיות אותו הילד המופנם, וגם בבגרותו הוא לא מצפה לכבוש הרים וגבעות. כל שנות נעוריו הוא חיכה לאהובתו, וכשנקרתה הדרך ליצור עימה קשר הוא חשב שזה יוביל למשהו אמיתי.
טאו יו בתצוגת משחק מאופקת ונינוחה מעביר לנו מסרים שלמים של חיים שלמים, תרתי משמע. גם במשמעות המחזורית שלהם וגם ביכולת למצות את הטוב בכל נקודה ונקודה. וללא ספק זהו תפקיד חייה של גרטה לי כנורה. היא זו שהעלילה מתמקדת בה, בתהפוכות שנלוו לדמותה, בשאיפות הרומנטיות שחלקן התגשמו וחלקן נותרו עדיין בגדר אידיאל בלתי ממומש. היא חייכנית, ממזרה, דומיננטית. היא הילדה שנותרה בסיאול הרחוקה והיא האישה האטרקטיבית שניו-יורק היא חלק מהותי מקווי אישיותה.
לא בכדי הסרט זכה לשבחים רבים כשהמילים: "מופתי", "מרהיב", ו – "הטוב ביותר של השנה" מבצבצות בו. "באהבתנו גוף הפך מקום" כתב המשורר יהודה עמיחי באחד מהיפים בשיריו. אהבתם של נורה והא-סונג לא צלחה את מרחקי הזמן ולא את מהמורות המקום. היא נותרה כגחלת לוחשת לילדותם התמימה והמבטיחה. היא ממשיכה לפעום בלבבם, אך לא כפעימות שיהדהדו בקול, אלא סמויות ומדי פעם בפעם ימצאו לעצמן את הדרך להצטלב. סרט כ"כ רגיש ויפה, רקמת תחרה עדינה של התבוננות והתכנסות לתוככי הנפש פנימה, כשתהיות על גורלות והחמצה עוד ילוו אתכם ימים ארוכים לאחר שתסיימו לצפות בו.