אדיפוס בהבימה, ביקורת

להרוג את אבא, לשכב עם אמא, לגלות שאתה בן מאומץ, לדפוק כוסית ויסקי, לפלרטט עם הקהל, לעשות סצנה קטנה של דיווה ולדפוק עוד כוסית. האם זו הטלנובלה הסקסית של אתמול בניינטיז והאם בלנטיינס סגרו עם הבימה הסכם תוכן שיווקי? לא, זהו בתמצית מרוכזת, הקו העלילתי הגס של אדיפוס 2015 - גרסה ידידותית למשתמש, או בעגת הביקורת, העיבוד החדש לסופוקלס. מעבדת את הגרסה שראיתי זה עתה ל"אדיפוס: תיאור מקרה", החדשה מהניילון של הבימה ועדיין מהורהרת מעוצמת החוויה של לגעת באדיפוס הרוקסטאר מקרוב, יצאתי לרחוב העצבני לא פחות, כדי לגלות שההצגה האמתית מתרחשת בכלל מחוץ לכתלים הממוזגים. קלחת המחאה של האוהלים, בואכה טוני וספה (אולי יועץ השיווק שלהם בכלל הוא זה שעומד מאחורי הקלעים?), התעוררה מתרדמת החורף ועושה סימנים של 'להרוג את אבא'. בוקר טוב, המחאה שלך חזרה. מי אמר מגיפה ולא קיבל? כן, מסתבר שההיסטוריה תמיד חוזרת, גם בתיאטרון. אדיפוס המלך, היא ללא ספק הטרגדיה המפורסמת ביותר בתולדות התיאטרון, האבטיפוס של הטרגדיות היווניות על פי אריסטו ומופת של כתיבה דרמטית. בבסיס העלילה קיימת נבואה מסתורית, החוזה רצח אב וגילוי עריות. המגפה הנוראה שמפילה חללים רבים בעיר, מאלצת את אדיפוס לחקור את הסיבה. על פי האמונה, רצח המלך הקודם שלא פוענח, הוא העילה למגיפה ועל אדיפוס מוטל לגלות את הרוצח. לא נעשה לכם ספוילר, רק נגיד, שסביר להניח שאתם יודעים מי הרוצח. המיתוס האדיפלי חצה מזמן את גבולות המקום והזמן בו נכתב. הוא צוטט, שוכתב, נשחק וגלש בעיקר לשיח הפסיכולוגי-פרוידיאני. על הכר הרחב הזה, של אדיפוס כמחזה בלשי/מותחן פסיכולוגי, מתיישב העיבוד החדש של חנן שניר. אדיפוס הוא המטופל, הבמה היא ספת הפסיכולוג, או אולי בכלל חדר חקירות מסתורי, השחקנים שסביבו הם צוות טיפולי או לחילופין חוקרי רצח, שמתפקדים על תקן מקהלה יוונית ורסטילית, העוטה על עצמה חליפות בהתאם לתפקיד. והקהל? הקהל יושב בח' מסביב לבמה - ההצגה מתקיימת ב'הבימרתף', האולם האינטימי שבקומת הקרקע של התיאטרון, צופה בטיפול/חקירה מקרוב, כשמפעם לפעם השחקנים פונים אליו או אפילו נוגעים בו. לרגע קט, הישיר אליי אדיפוס ארך השיער את עיניו העיוורות וכמעט שיכולתי להריח אותו וליהנות מזרזיף של רוק. רוקסטאר במרחק נגיעה, ואפילו לא הבטיחו בתכנייה. נו, אז איך אדיפוס החדש? ממש לא רע. אלכס קרול מביא אדיפוס חם מזג, טוטאלי ופיזי מאד, אחד שמתאבד על הבמה כל ערב מחדש וגומר עם שברים ברגליים ועם זאת רהוט ומשדר אינטלקט רוסי. ושאר הקאסט? בולטים לטובה: גיל פרנק קר הרוח והבוגר, כקראון - אולי האנטיתיזה המוחלטת לאדיפוס הלוהט, ודב רייזר וג'אסן עבאס מהמקהלה היוונית, שמביאים אתנחתא קומית ומשחק משובח בהתאמה. אבל שאלת המפתח שצריכה להישאל, נוכח הטקסט הכל כך מוכר, היא ללא ספק: אז איך החידוש? ברגעים הטובים, הפורמט החקירתי מרגיש כמו סרט מתח בלשי מרתק, הזדמנות להתבונן במיתוס מקרוב ולחוות את הקתרזיס בלייב כמעט - קרוב, מסקרן, עכשווי ונגיש. ויסקי כבר אמרנו? ברגעים הפחות טובים, הפורמט נראה פורמט. ולמה הכוונה? המקהלה היוונית משחקת בטלפון הנייד, הופכת לחלק מהקהל, לפרט טריוויה שקנה כמונו כרטיס ותיכף ייצא לרוטשילד לקנות פיצה לילד. בבקשה אלוהי התיאטרון, אל תתנו לנו להרגיש שהכל היה טריק, תנו לנו להרוג את אבא ולשכב עם אמא, בלי לגלות שתפרתם את זה מראש. באנו לעצום עיניים.

ציון במדד ויטרינה: 7.5

  ז'אנר: טרגדיה יוונית מאת: סופוקלס (תרגום: שמעון בוזגלו) בימוי ונוסח הצגה: חנן שניר שחקנים: אלכס קרול, יבגניה דודינה, מאיה מעוז, גיל פרנק, דבורה קידר, דב רייזר, מיכאל כורש, אהרון אלמוג, ג'אסן עבאס מוזיקה: יוסי בן-נון עיצוב תפאורה: רוני תורן עיצוב תלבושות: פולינה אדמוב