ה R&B סובל כבר שנים מתסביך ה"סטראוטיפ" הקלאסי, שמתנגן בכל סצנה עם ניחוח רומנטי - מוסיקה לשעת הצורך. למרות שבכל עשור כמעט, הוא מכתיר נביא חדש (Prince, Stevie Wonder, Michael Jackson) אין את ההמשכיות הנדרשת בכדי שהז'אנר יתפתח למשהו שנצבע בגוונים נוספים, ואולי גם יפסיק להיות מזוהה עם מה שהוא לא.
השם D'Angelo מוכר לנו משנות התשעים המוקדמות, התקופה שבה דברו על R'n'B חדש, מושפע מג'אז מודרני והיפ הופ שורשי. ועכשיו חוזר ד'אנג'לו עם אלבום חדש - Black Messiah, שהוא תשובתו לשנים ארוכות של שקט מוחלט, לאחר שהוכתר בתחילת דרכו כנסיך החדש של הז'אנר ואז פשוט נעלם. תדמיתו, שנבנתה מסביב לסקס אפיל שלו, הייתה גדולה עליו, ובסיום סיבוב העולמי לאלבומו השני -
Voodoo - הוא חזר לביתו בוירג'יניה, והסתגר למשך חודשים בניסיון להתמודד עם בעיית הדימוי העצמי שלו, שבפועל הלכה והחמירה.
ג'אנג'לו בגרסת שנות התשעים - תדמית שנבנתה על סקס אפיל
הסמים, האלכוהול, עזיבת חברתו, ופטירתו של חבר יקר, או פשוט הציפיות הגדולות מידי מצד הקהל החשיכו את עולמו של D'Angelo ועד ש
Gary Harris - איש יחסי ציבור לשעבר שהחתים אותו בשנת 95, לקח אותו לגמילה, בזמן שאף אחד בתעשייה כבר לא האמין בו.
איכות האלבום החדש גורמת לנו להבין ש"D" בעצם לעולם לא הפסיק ליצור, וגם חלם על האלבום המושלם כל הזמן. הוא כל כך חלם עליו, שהוא התעקש מאוד לנגן בו את כל הכלים, ולשחזר את השגיו של אביו הרוחני Prince. הרדיפה אחר המיוחד והשונה וגם והגישה הבלתי מתפשרת בכל שיר ושיר, מצדיקה את הזמן שנאלצנו בפועל לחכות - 12 שנים עברו מאז ההכרזה ב 2002 על אלבום שלישי, אבל אז היו ל ד'אנג'לו סיבות טובות להתעכב - הוא נאלץ לזנוח את רעיון האלבום לאחר שיצא מהכלא - שם הוחזק לאחר שהואשם בהחזקת סמים קלים, ונלקח לגמילה בפנסיון של אריק קלפטון באנטיגה. שם הכל החל, כאשר האנשים האחרונים שעוד האמינו בו גם הצליחו לגשת אליו, ולהוציא ממנו את היצירה מהנשמה.
Black Messiah - עטיפת האלבום החדש
Ain't that easy פותח את האלבום בתבנית סינקופית בכדי להפוך לשיר נשמה מתוק עם גרוב ממכר, וקשה לא להזיז את הראש בקצב כשהפזמון מתחיל לצלצל. כאן, כמו בכל האלבום, ההבט הווקאלי מאוד חזק: ה D הבין איך למקסם את ההרמוניות עד לרמה אבסולוטית, והופך סופית לסימן הכר בלעדי. היבט נוסף, הוא הכמות הלא אופיינית של נגינה חייה באלבום, והדוגמא הבולטת ביותר היא
1000 Deaths שלוקח את זה לקצה, ואותו שיר שמדבר על קיום והישרדות גם מפנה את אוזנינו למסרים החזקים של האלבום: דת,אלוהים, אהבה, תקווה, חרטה - מין סיכום אוטוביוגרפי מוסיקלי של חייו, שדרכו נהנים לגלות אישיות חזקה ומעניינת.
ד'אנג'לו גרסת 2014
מ jazz rap ל hardcore hip hop ,blues ,modern hip hop ,soul ,gospel, האלבום מגוון מאוד ולא משאיר אותנו אף רגע במקום אחד. העונג האמיתי מסתתר באחידות שלו, הפאזינס והפסיקדליות שלאורכו, גם כאן,
מעטים הם האלבומי R'n'B בימינו שנוטים לכיוון - עטורים בגרובים מהפנטים, הופכים את D'angelo למשיח השחור שכבר לא חיכו לו, אוויר לנשימה מפתיע שתמיד טוב שתיהיה על המדף שלנו.
ציון במדד ויטרינה: 8.7
האזינו ל Ain't that easy: