כשהציירת רבקה בר-דב נעמדת מול הבד, היא מתחילה את הציור דווקא מכתמים. "באמצעותם אני מנסה לתת דימויי נוף, בלי לתחום בקווי מתאם, על מנת שהמבט ירחף הלאה", היא אומרת. התוצאה - כמו שניתן לראות - רכה ופיוטית, חלומית כמעט. "אני נמשכת לציור נופים מקומיים שנובעים מתוכי כמו שפת אם", היא מעידה ולמרות שקל לזהות שהנופים המדוברים הם נופי הארץ, ללא ספק מדובר בעיבוד אישי ומיוחד לנוף המקומי.
הקרבה לטבע והשהייה בו משמשות הן מקור העצמה והן מקור התכנסות עבור בר דב. האור בשעות מסוימות, בעיקר לפני השקיעה – ה"זוהר של השקיעה", לדבריה – נוכח ברבים מציוריה. האור והצמחייה במרחב נצרבים בזיכרונה ויעובדו בהמשך בתהליכי עבודה איטיים וארוכים על בד בגודל מטר על מטר, בסטודיו בביתה.
כשהטבע פוגש אהבה
אם תהיתם היכן ממוקמים האתרים שאותם הניחה בר-דב על הבד, התשובה תהיה אצלה בתודעה; הנופים אינם נופים מסוימים, אלא נופי זכרון אישי שמאגדים בתוכם רשמים שאספה משהייה בטבע במהלך השנים. קשה לפספס את החיבור לאדמה, לצמחייה ולאור הארצישראליים שמתחברים לכדי יצירות מלאות אהבה לטבע המקומי.
מחר, יום ה' ה-31.8.17 בשעה 19:30, תתקיים הפתיחה החגיגית של התערוכה בבית האמנים שבתל אביב (אוצרת: אירית לוין) ואתם מוזמנים לקחת לעצמכם שעה קלה ולבוא להתבשם מנופי הארץ - מינוס עומסי החום שעדיין מלווים אותנו. שימו לב: התערוכה תנעל ב-23.9.17.