את השיר "היו לילות" שמעתי כבר אלפי פעמים בעבר. בכל האזנה התרגשתי מהמילים היפות, מהלחן המרטיט והפוצע, ובעיקר משלל הביצועים של זמרות ישראל. ובכל זאת דבר מוזר קרה – כבר יותר משבוע מאז שראיתי את המופע "ועכשיו ביחד", והשיר הזה – שכיכב בו לצד עשרות שירים נוספים - פשוט לא יוצא לי מהראש. אני מזמם אותו כמעט בכל רגע. הגידו נא, היש בכם יודע מה לעזאזל עושים?
"נוסטלגיה זה לא מה שהיה" נקרא המופע המשותף של יונה אליאן וששי קשת לפני כעשור, ובו הזוג סיפרו ושרו את חייהם המשותפים. נוסטלגיה היא גם המוטיב שבמופע הנוכחי, כשקשת הוא אחד מהטריו שבו. לצד חבריו משכבר דורי בן-זאב ושלומית אהרון במסגרת השקת "תיאטרון הזמר העברי" מיסודו של תיאטרון היידישפיל החליטו שלושת התותחים הכבדים להמתיק לנו את התקופה הקשה והמורכבת, ולהבטיח שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים. סליחה על הספויילר.
הקהל העצום ממתין להם באולם מוזיאון א"י, הנגנים על הבמה, והשלושה פוסעים לצלילי "אתם זוכרים את השירים" של יהונתן גפן וחנן יובל. ההרמוניה הקולית בין השלושה עובדת נפלא, בהתחשב בסגנונות ובגבהים השונים. לאחריו הם מציגים זה את זה, את הרזומה המשותף, את נקודות ההשקה וההצטלבות של חלקם לאורך הקריירות הענפות, וחוזרים לעשות את מה שהם הכי אוהבים – לשיר.
כבוגר להקת הנח"ל המיתולוגית, קשת מפציע עם מחרוזת מלהיטי הלהקה (שכידוע גם הופיע כאחד השחקנים בסרטו של אבי נשר הנושא את אותו השם), והחשודים המיידיים הם "קרנבל", "שלווה", "בשמלה אדומה" וכמובן "שיר לשלום" של יענקל'ה רוטבליט ויאיר רוזנבלום.
בן-זאב ואהרון מצטרפים אליו, ואז עוברים לשירים של שלומית מתקופת הצבא "הימים האחרים" ו – "יש לי אהוב". בן-זאב שהוא הצלע הקומית מבין השלושה, מבריק עם בדיחות, ולא שוכח להראות לנו איזה מבצע נפלא הוא לשיריו. "רדיו דבר אלי", לאחריו "לאה גנוב", "למון טרי" וכמובן – "ואתם רוקדים", שיר קצבי שגרם לקהל להתפרק באקסטזה.
קשת ואהרון יצרו שירים שהם נכסי צאן ברזל בקאנון הישראלי. כשששי קשת בקולו העשיר שר את "פנקס הקטן" עם הסיפור המחריד של נער המעלית השפוט מהערצה לגבירתו, ואת "והיא שעמדה" מהמקורות, כשלצידם "Now or never" של אלביס פרסלי – הקהל עצר את נשימתו ממש. הביצועים היו רעננים ומפלחים את הנפש.
גם לשלומית אהרון יש את הקלאסיקות שלה. רובם ככולם לקוחים מתקופת "הכל עובר חביבי", מהלהקות היותר מצליחות שהיו פה, ושעדיין ממשיכה להופיע. זה התחיל עם "האורח" המינורי, המשיך ל"על מדרגות הרבנות" הבלוזי, והקינוח בדמות "הלילה" המונומנטלי והיפהפה שאף ייצג את ישראל באירוויזיון. את "היו לילות" כאמור שרו דיוות כמו אסתר עופרים וריטה. אהרון מעניקה לו נפח, תיבת תהודה, פרשנות ייחודית ורוויית מסתורין שקשה לתאר במילים. הקול העוצמתי, המלטף והרב-שכבתי שלה גרם לכולם לדמוע מיצירת המופת של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. ללא ספק מדובר באחת המבצעות האיכותיות והענקיות שפסעו אי פעם בשבילי תולדות הזמר העברי, ושבאורח פלא משתבחת ומגביהה עוף לאורך השנים.
ואיך אפשר בלי מחזות הזמר? את "בוקר טוב" מ"עוץ לי גוץ לי", "כל הכבוד" ו – "יש מקום" מתוך "קזבלן" ו – "לי ולך" של "סלאח שבתי" שרים כל השלושה, מתמכרים ליופי של המילים ולמסע בזמן של היצירות. גם מקומו של "העולם כולו נגדנו" נשמר אחר כבוד, בייחוד בתקופה הנוכחית. שיר שהוא התקרבנות מודעת עם קריצת עין כמו גלותית שיצקו לתוכו יהורם טהר-לב וקובי אושרת, עם המגע הממזרי של קובי לוריא בהפקה הנוכחית.
במאית המופע שלומית טריגר-הגואל (אפרופו נוסטלגיה, גיבורת ילדותנו מתקופת האייטיז, כשהבולטת בהם סדרת הטלוויזיה "קשת בענן") העמידה בחן וברגישות את הערב, ידעה להעניק זמן במה שיוויוני לכל אחד מהשלושה. זה לא מופע של אחד מהם על פני חבריו, אלא כלים שלובים שמשלימים זה את זה. אם זוהי יריית הפתיחה של המיזם החדש, רצוי וראוי להמשיך לצפות בהם.
השעה וחצי הסתיימו בגרסה העברית ל- "קה סרה סרה" המוכר והאהוב של ג'יי ליווינגסון שהתגייר ושמו בגרסה העברית נקרא "מה שיהיה יהיה", פרי עטו של לוריא, ושיר הסיום "יש בי אהבה" של ארקדי דוכין, כשכולנו מכירים, יודעים ומתגעגעים למבצע המקורי שלו, הלא הוא אריק איינשטיין, עוד אבן פינה מפוארת. אכן נוסטלגיה בימים בהם התרפקות על העבר היא נחמה יותר מתמיד.
ואם תהיתם, השיר "היו לילות" עדייו לא יוצא לי מהראש, עדיין מזדמזם בכל רגע. רוצים לשמוע משהו ? שלא יחדל לרגע!