האם יצא לכם להכיר במהלך חייכם אנשים רבים שעובדים עשרות שנים באותו מקום עבודה, נאמנים לו במסירות ובאדיקות ולא חולמים על הרגע המיוחל בו יפרשו כנפיים לעבר חוויות חדשות? מישל הוא מורה מרומא, המצוי 40 שנה במערכת החינוך העירונית, והוא חש כי עליו לבצע תפנית מקצועית. מאחר שמלאכת החינוך והלימוד היא בדמו ובנפשו הפדגוגית, הוא מחליט על שינוי גיאוגרפי – לעבור ללמד בכפר קטן בהרים. הוא יוצא למסע ברכבו הקטן, וכשמגיע אל מחוז חפצו בדמות חבל אמברוצו המושלג שבצפון איטליה מתחילה עלילת הסרט החדש של ריקרדו מילאני "עולם מפריד בינינו".
כמעט כל תקלה של רוח הרפאים מרפי נקרית בדרכו: רכבו נתקע, סופת שלגים נושבת ומצליפה בו, נעלי המוקסין שלו אינן מתאימות לאקלים הסוער, חיות טרף נוהמות מסביבו, ובביתו בדמות צריף שורר קור אימים. העזר כנגדו היא אגנס, סגנית המנהל ולמעשה הדמות הפרקטית ובעלת התושייה בכפר, אישה בעלת תבונה עממית ואינטליגנציה רגשית. היא חשה לסייע לו, ויממה לאחר מכן הוא מתחיל ללמד בבית ספרה.
חלומות גרנדיוזיים על רפורמות מרחיקות לכת מפעמים במישל, הוא חדור בכוונות עצומות להנחיל ידע לתלמידיו, והימים הראשונים עוברים עליו בנעימים. מדובר בביה"ס קטן מאד, עם צוות מצומצם, וכדרכה של קהילה סגורה כולם מכירים את כולם. מישל הוא "הזר" האולטימטיבי, שנתון לעיניהם הבוחנות של תושבי המקום, ושלא בהכרח מוצאים לנכון לעבד את שיטות הלימוד הפילוסופיות שלו, אך הוא רוכש את אמונם בהדרגה. באחד הימים אגנס מתבשרת על כך שבית הספר נמצא בסכנת סגירה, היות ואינו עומד במכסת התלמידים המינימלית.
היא מגייסת לצידה את מישל, והם מגיעים אל משרדי העירייה, שם ינסו לבטל את רוע הגזירה. אך הבירוקרטיה עיקשת. מה יהיה ? מוחו הקודח מיצירתיות של מישל נכנס לפעולה, ובדרכים עקלקלות הוא ובת בריתו אגנס משתדלים לצרף תלמידים נוספים לשנת הלימודים הקרובה.
יופיו של הסרט טמון במרכיב החשוב ביותר בו והוא תקווה. בעוד שאחרים היו מרימים ידיים ונכנעים, ונאלצים אגב כך לאמלל את התלמידים שלומדים בביה"ס ואת הסגל, אגנס ומישל שופעים אופטימיות. זה עלול היה לגלוש את מחוזות הקלישאה, אך דווקא המהמורות שבדרך מראות את הניסוי והטעייה של השניים – בעזרת צוות המורים וההורים – ואת האמונה הבלתי מתפשרת בניעור המערכת, ובחשיבה מחוץ לקופסא.
אנטוניו אלבנזה כמישל ווירג'ינייה רפאה כאגנס מפליאים במשחקם. המורה הנודד וסגנית המנהלת האסרטיבית יוצרים ביניהם כימיה והרמוניה – שמתפתחת לכיוונים לא צפויים, או שמא צפויים מאד בהתחשב בז'אנר – וזה מדביק את תושבי המקום, שנושאים אליהם עיניים. אל מול האתגרים, הקשיחות, הזרות, מישל מצליח לקרוא תיגר, ולהפיח בסביבתו הן את ערכיו הנעלים והן את הידיעה ששום דבר לא יעצור אותם מלהגשים את מאווייהם. הסרט הפסטורלי הזה, שמעבר לתובנות החברתיות- הכלכליות-האקולוגיות שבו, הוא הזדמנות לצפות באיטליה הבלתי אורבנית לוכד בטקסטים שלו שיעור. עיר המגף המרהיבה מגלה לעולם בסרט יוצא הדופן ורב החסד הזה טפח נוסף.
גם מישל מגלה בעצמו שכבה שלא היה מודע לקיומה. ממורה שחוק ועייף הוא הופך לדמות מרכזית ואהובה, שמורשתו החינוכית – לעצב את דור העתיד – באה לידי ביטוי באופן מוחשי ומציאותי. מילני גורם לנו לאהוב את אגנס, מישל ואת המקום שכוח האל הזה בזכות הסרקזם שהוא שותל בדיאלוגים, בזכות ההומור הבריא, והנתינה הבלתי נדלית.
כמאמר השיר "אני ואתה נשנה את העולם", השורות "אז יבואו כבר כולם" הן המפתח הראשי להבנת צפונות הנפש. האיש שלא היה מרוצה מחייו עד כה, יוצר עולם שוקק במו ידיו, ובעת הזאת במיוחד שווה לצפות ביצירה העדינה והחכמה שנגלית לפנינו, עם מסרים של נחמה, ערבות הדדית ואהבת אדם. בכל הנוגע למדינה מסויימת במזה"ת בשנה החולפת נדמה כי קצת שכחנו איך לבטא אותם ...