סיה בישראל

להופעה של סיה חיכיתי חודשים. הייתי בין הראשונים שרכשו את הכרטיסים לגולדן רינג בלייב פארק בראשון, ומאוד שמחתי לשמוע שההופעה עברה לפארק הירקון. שמחתי כי ידעתי שאמנית בסדר גודל כמו שלה, עם כמות להיטים בלתי נתפסת, יכולה בקלות להעיף את הפארק הגדול יותר. ואכן, 40,000 איש הגיעו אתמול לשמוע, לראות, לרקוד. אין מה לומר, אנרגיה מטורפת של עשרות אלפי אנשים זה דבר עוצמתי ומרגש.

בין דמיון למציאות

בדמיוני כבר ראיתי איך בין כוס בירה אחת לשניה אני נמס מעונג בתוך העוצמה של הקהל, של המוזיקה, של ההופעה. קופץ עם כולם לצלילי Cheap Thrills ו-Titanium, שרים ביחד את Chandelier, Big Girls Cry ו-Soon We'll be Found, מתרגשים עם Alive ו-Elastic Heart. כן, גם אני אוהב ריגושים זולים.

זה התחיל מבטיח. האווירה בפארק היתה מצוינת. היו מי שהגיעו מחופשים לסיה ולמאדי זיגלר (הרקדנית הצעירה שמלווה אותה), היו כאלה שהתחפשו לדמויות מהקליפים שלה, הצטלמו עם כל מי שחפץ בסלפי לפייס או לאינסטוש. הקהל כשלעצמו היה מאוד מגוון - צעירים ומבוגרים, משפחות וזוגות, אני בעצמי הייתי עם פרטנרית ראויה שהוסיפה לחוויה, די.ג'יי איתי גלו הכין את הקהל עם שורת להיטי דאנס עכשוויים אחרי הופעות חימום יחסית פושרות אך חביבות של אליעד נחום ומרינה מקסימיליאן בלומין, ואז באיחור קל של עשר דקות סיה עולה לבמה עם פאת השחור-לבן המפורסמת המכסה את פניה, ובלי הרבה שהיות מפציצה ישר עם "Alive". זו מאדי? זו סיה? זה קליפ? זו הופעה? הקהל מתלהב, ובצדק - יופי של בחירה להתחלה של הופעה - ויחד איתה... מגיחה מתחת לשמלתה הענקית... רגע רגע... זו הילדה מהקליפ! זו מאדי זיגלר! קולות התרגשות נשמעות מהקהל. והיא אכן מדהימה. נראית כבר יותר נערה מאשר הילדה שהתגלתה לעולם בטרילוגיית הקליפים המפורסמת ההיא של סיה, רוקדת בכשרון ייחודי ומהפנט. "תומר זה פלייבק," אומרת לי הפרטנרית, אבל אני לא נותן לזוטות להפריע לי להתרגש. "לא לא, תסתכלי על הבמה, היא באמת רוקדת שם," אני עונה, מפספס את העובדה שהיא התכוונה בכלל למוזיקה. ואכן, חוץ מסיה שהתמקמה לה בפינה והרקדנים שמתחלפים ורוקדים בלייב (בכשרון ובתיאום מושלם יש לומר), הבמה שחורה וריקה. הלהיטים ממשיכים להגיע בקצב, Diamonds אותו כתבה לריהאנה הוא השיר השני, ומיד אחריו Cheap Thrills המקפיץ. אבל משהו לא תופס. הקהל אמנם זז פה ושם, אבל הסטטיות של סיה חסרת הלהקה, המכניות של הפלייבק, הריקנות על הבמה, היה בכל אלה משהו שחסם מהאנרגיה המחשמלת שכל כך ציפיתי שתחדור לקהל. אז רוקדים, נכון, אבל לא ממש מתלהבים. וכך גם עם Unstoppable, Move Your Body, ו-Big Girls Cry. באחרון כולם עם הניידים שלופים כמצופה, מצלמים את מאדי באחד מהריקודים האמנותיים, היצירתיים, המינימליסטיים והיפים ביותר שקיימים כיום ביוטיוב, רק כדי לגלות ש... רגע רגע... זו בכלל לא מאדי! כלומר, על המסכים הענקיים זו כן היא, אבל לא על הבמה. על הבמה ועל המסכים מדובר ברקדנים שונים לחלוטין. המסכים הענקיים גנבו את ההצגה

הופעה כאשליה

סיה לא זזה אפילו מילימטר, אבל לפחות היא זו ששרה, שזה כלשעצמו ראוי להערכה. השירים שלה מאוד לא פשוטים לשירה בלייב. היא לא אומרת דבר לקהל, אפילו לא מילה, חוץ מ"תודה רבה" מנומס וביישני אחרי 65 דקות נטו של הופעה בלבד, כשהיא חותכת ללא הדרן או אפילו נפנוף של שלום מיד אחרי שהיא מפציצה עם "שנדליר" ומשאירה את כולנו בפה פעור מתדהמה. מה, זהו? תחושת האשליה הזו היא חלק מהקונספט של סיה כאמן. היא כולה תעלומה, והסתרות, ומשחק של נכון/לא נכון, פרטי/ציבורי, שלי/של מישהו אחר. הלהיטים שלה נכתבים ברובם עבור אחרים, היא משתמשת בילדה קטנה כאלטר אגו שלה, הקליפים שלה אמנותיים מאוד, אישיים מאוד, ועם זאת מדברים על רצון להיות משהו אחר, או ביקורת על מי שאני/אנחנו עכשיו. גם המסכים הענקיים מעצימים את תחושת הצפיה בקליפ שהוא אשליה. הרי רוב המבטים נשלחים אליהם ולא אל הבמה. ועם זאת, הרקדנים עושים את העבודה בצורה מרשימה ומדויקת, המימיקות בפניהם ניתנות לצפיה גם מפרברי הפארק בזכות המסכים הענקיים, מתואמות לשירים ולמלים, והכל מתערבב ויוצר תחושה של מה לעזאזל אני רואה ושומע כאן. יותר ויותר שאלות עולות וצפות - האם זו סיה? האם זו הילדה? האם זה פלייבק? מי אני? איפה אני? אני בהופעה? אם זו היתה בכלל הופעה? אולי יותר צפייה המונית בקליפ שקורה בכלל במקום אחר סטייל Tomorrowland? אולי סוג של מיצג תיאטרוני-מוזיקלי או וידאו ארט מושקע במיוחד? והאם באמת ככה זה מסתיים לו בבום טראח כמו סטוץ לילי עם פנטזיה חיוורת?

מכונה של להיטים

וכך נמשך לו הערב, להיט אחר להיט, באמת שירים שכיף לשמוע במסיבה, או בנסיעה, או שכסתם מתחשק לתפוס מצב רוח טוב. ובכל שיר מגיע רגע ראשון של התלהבות, ומיד מין תחושה של משהו שלא ממש נוגע, לא ממש מזיז, לא ממש גורם לך להגיד וואלה היה שווה להוציא 800 ש"ח + פקקים + הליכה + זיעה + מע"מ. וכמו שהתחילה, ככה סיימה. עלתה לבמה, רקדו הנערים לפניה, שרה שיר אחר שיר כמו מכונה, וירדה. וכמו מכונה, כך גם ההופעה וההפקה - מאורגנת, מקצועית, מלוטשת, סאונד מצוין, אבל ללא נשמה, ללא ריגוש יוצא דופן, ללא תחושה של "וואו", של התעלות נפשית ואנרגטית שאתה מצפה לצאת ממנה מהופעה מסוג כזה.  זה טוב? זה רע? את זה סיה משאירה אותנו לענות על השאלה. כנראה ככה זה באמנות, לעולם לא נדע. לא בטוחים מה בדיוק ראו הרגע. הקהל מתוך סצינת "המתים המהלכים" לאחר ההופעה ברשת בעיקר כועסים. מאוכזבים. משווים את ההופעה של סיה לבזיון של "ריהאנה" מלפי שלוש שנים, רוצים לצאת בתביעה ייצוגית. זו כמובן הגזמה פראית. אכן היה פער בין הציפיה לתוצאה, אבל בסופו של דבר מדובר בהופעה מקצועית, אמנותית, מושקעת, של אמנית מוכשרת שנמצאת בטופ העולמי, והמבוצעת בדיוק כך בכל מקום בטור העכשווי שלה, ובהצלחה רבה. אז אולי זה לא הקאפ אוף טי של הקהל הישראלי, אבל מכאן ועד "זלזול" ו"הונאה" המרחק גדול. לטור שלה קוראים "This is Acting", כשם אלבומה האחרון. ואולי באמת הכל היה בעצם משחק.

ושתי נקודות לסיום:

נחמד ומפתיע היה לשמוע את Breath Me מתוך הסדרה המופתית "עמוק באדמה", ועם זאת חסרו מאוד הלהיטים Fire Meet Gasoline וכמובן Soon We'll be Found שחרך את תחנות הרדיו לפני שש שנים. לא ברורה לי הבחירה בביצוע אינסטרומנטלי אנ-פלגד סטייל של Titanium. נכון, זה היה ביצוע מרגש וייחודי, אבל מפוספס. זה היה הרגע להעיף את הקהל, עם או בלי דיוויד גוואטה. הרי אם כבר פליייבק, למה לא לעשות מסיבה?  

איך מוותרים על להיטים כאלו?

אם כבר פלייבק, למה לא לעשות מסיבה?