חיפוש

סופוקלס וההפיכה המשטרית

עריצות שלטונית? דיכוי חופש המחשבה? צו המוסר והמצפון שנוגד את שרירות הלב ואטימות הרודן במסע נקמה צמא דם? המיתולוגיה היוונית כמו כתבה את מציאות ישראל 2023 לפני למעלה מאלפיים שנה

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

השורות האלו נכתבות באחת התקופות הסוערות שידעה מדינת ישראל. מחאות ללא הרף, עצורים אזוקים, הפגנות מול שרים וח"כים. מדינה בהפרעה. מדינה בכאוס מוחלט. האישי הוא הפוליטי, וללא ספק גם התרבותי.

 

שתי הצגות עולות בתקופה הנוכחית על בימות התיאטרון. שתיהן רלוונטיות למציאות בת ימינו, ושתיהן כ"כ מרפרפות כמעט בכל אמירה שנכתבה אי אז למציאות המדממת. את שתיהן כתב ענק המחזאים היוונים סופוקלס, והן מוצגות בשני תיאטראות שונים. מאחר שהזיקה כ"כ מפורשת, וכאמור מדובר בשתי קלאסיקות בספרות, החלטנו לאחד את המאמר הנ"ל לשתיהן : "אדיפוס" בקאמרי ו"אנטיגונה" בתמונע. שתיהן מוגדרות כטרגדיות, בתקווה שאחריתן לפחות לא תהיינה מנת חלקה של ארצנו הגועשת.

 

אדיפוס

אנו פוגשים את אדיפוס כשהוא שעות ספורות לפני נצחונו בבחירות. הוא התקווה הגדולה, מי שמתיימר לדבר בשמה של "הפוליטיקה החדשה". משתוקק לנקות את האורוות במדינתו, כך שפרשות אפלות שטוייחו בעבר תיחקרנה לעין כל.

 

אדיפוס, דמות אצילית בסה"כ, בוחר לשמש מופת לכך, ומצהיר כי חקירת עברו תהיה הראשונה בשרשרת. נאה דורש נאה מקיים, בלי לדעת איזו כדור שלג הוא גלגל במדרון, ואיזה קבר עצום שלדים כרה לעצמו. לא בכדי המחזה הנ"ל כבר שורד למעלה מאלפיים שנה. יש בו הכל: תככים, יצרים, סודות, קנאות, ומעל הכל מיניות שופעת.

 

במחזה הנוכחי – בגרסתו של רוברט אייק, ע"פ הנוסח העברי של אלי ביז'אווי, ובבימויו של עירד רובינשטיין – למין יש תפקיד. הוא הכח וההסתרה. הוא מקור הסוד האפל והמקנן. וייתכן כי הוא החטא הקדמון במין צדק פואטי צדקני. האיש שרעייתו היא אימו, מבלי שהוא ידע על כך, סוחב את הקללה והקלון על גבו.

 

זה מפגש בין נבחר הציבור הכריזמטי לאיש הדת, שיודע חלקים מהפאזל, ומתריע בשער. טירסיאס, הנביא המוכיח והרועם בקולו, עיוור אמנם, אך שתי עיניו הבלתי רואות יודעות כמעט הכל. העימות הזה מוביל להתנגשות, כמו הקונפליקט בין אדיפוס למי שהוא חושב שהיא אימו, ולאשתו מול אותה האם. מבולבלים? זה רק הקדימון המתאבן.

 

קאסט עשיר על בימת הקאמרי, כשהבולטים בהם הם שוהם שיינר בתור קראון (שנפגוש בו גם במחזה הבא), גיסו של אדיפוס. הוא לכאורה נאמנו, אך מאחורי הקלעים דמותו טיפה אחרת. תצוגת משחק חמקמקה ומשובחת של שיינר. יצחק חזקיה כטירסיאס הנביא ומרים זוהר כמרופה ("אימו" הזקנה של אדיפוס, עד לרגע הגילוי) מפליאים בדמויותיהם. שניהם ותיקים, הבמה היא במחזור דמם, ומשחקם משכנע. חזקיה מרטיט בתפקידו הקשה וכפוי הטובה, וזוהר מצוייה בין אהבתה ל"בנה" מחד ולסוד הנורא שהיא נוצרת בתוכה. זוהר ממש נקרעת, וזה גלוי ומרהיב.

 

גולת הכותרת היא של יוקסטה ואדיפוס. קרן מור נכנסת לנעליה של האישה / האם, והיא מושלמת. פתיינית וסקסית, כמעט כל אמירה שלה היא דו-משמעית, והדקות בו היא עוגבת על בעלה / בנה, ומה שבא אח"כ, הן ציר מכונן בהצגה המופלאה הזאת.

 

אדיפוס העכשווי הוא עמוס תמם, והוא זכה בו בצדק. כל איכויותיו כשחקן באות לידי ביטוי בהפקה הזאת. הוא כמו גלדיאטור שנכנס לזירה, ונותן את כולו. ראיתי אותו בלא מעט הצגות, סרטים ובסדרות טלוויזיה – הפעם זו עוצמה מליגה אחרת. עוצמה של ניואנסים. "מה האובססיה הזאת לחפור כל הזמן בעבר?" ריחפה השאלה הזאת כל העת. דומה כי אלמלא החיטוט הזה, אדיפוס ומשפחתו – יוקסטה וילדיהם פולינקס, אטאוקלס ואנטיגונה – לא היו יכולים לנדוד למחזה ההמשך.

אדיפוס - צלם רדי רובישנטיין

קרן מור ועמוס תמם כאדיפוס בהופעה עוצמתית ובלתי נשכחת. צילום: רדי רובישנטיין

 

אנטיגונה

והנה כי כן "אנטיגונה 2023" הוא ההמשך שמועלה בתיאטרון הפרינג' תמונע, והוא בשתי מילים: תפארת בימתית.

 

מי שהגתה אותו היא הרוח החיה של תמונע - נאוה צוקרמן. המייסדת והמנהלת של המפעל החשוב הזה, היא גם מי שכתבה, עיבדה וביימה את הגרסה הנוכחית. זהו למעשה תמהיל של אדיפוס ואנטיגונה, והוא זוקק ע"י צוקרמן כשהימים הם מלחמה ומגפה (ימי הקורונה המצמיתים) – שתי התכתבויות מהשנים האחרונות.

 

יופייה של ההצגה היא שהקהל איננו רק צופה אלא כמעט משתתף בו. הוא העם. הוא חלק ממנו כשהשחקנים חגים מסביבו, וגולת הכותרת היא מסע הנדודים. ארבעה אולמות יש בהאנגר בר"ח שונצינו בת"א המשמש את התיאטרון, ולמעשה הקהל עובר בארבעתם. כמעט כל התרחשות מוצגת באולם אחר, כשכל אחד מהם הוא סוג של חווייה אישית, משפחתית וציבורית.

 

אותו קראון שפגשנו קודם הוא השליט כרגע, והוא מצווה כי אנטיגונה תוצא להורג על כך שהפרה את צו המלך. מצפונה לא נתן לה להיענות לצו השרירותי והמרושע הזה – לא לקבור את אחיה המת בשל עריקתו לצבא האוייב – אלא להקשיב לצו האלים. מזכיר לכם משהו? שני אחים שרצחו זה את זה במאבק על השלטון, ובתווך שתי אחיות – אנטיגונה המורדת ואיסמנה המתלבטת הצייתנית – שמסמלות את היחס המנוגד לדיכוי, העריצות, הפאנטיות.

 

זוהי הצגה תזזיתית, לא רק משום המעברים הפיזיים, אלא בשל הרעיונות והדיאלוגים המושחזים הניתזים מפיהן של הדמויות, שממסמרות אמירות בנאליות לכדי שאלות מהותיות, ומכתיבות לנו תפיסות חתרניות על מושגי יסוד: משפחה, כוח, שחיתות, לאומנות, תעוזה, מוסר ובגידה.

 

אדיפוס הוא אייל שכטר, האמון גם על המוזיקה, והוא נוכח נפקד, שמתריע בפני המלך החדש על מעלליו. אותו מלך הוא קראון (גיל אלון), והוא מזרים לתוכו רוע שטני, אטימות, ובעיקר מניפולציה. רגע חסד אחד נרשם על שמו, כשהוא מלטף את ראש בנו היימון (איתי דורון בתפקיד רגיש ומדמיע), האהוב של אנטיגונה – שהיא גם בת דודתו. הוא כורך את גורלו בגורלה, אך ליבו של אביו המלך לא שועה להפצרותיו.

אנטיגונה 2023. צילום: דוד קפלן

 

פולינקס האח המת הוא אילן זכרוב, הולך ומובל לסירוגין. זכרוב נוקב במילותיו, דרמטי ביכולותיו ומעורר השתאות במעשיו. "היום כולם צריכים להיות אנטיגונה" קראה יוקסטה במה שהפך להיות סוג של פקודת יום וקריאה לקרב.

 

ריקי חיות המופלאה העניקה לה כ"כ הרבה חיות, טעם, ריח ונשיות מהדהדת. היא האם והאישה מהמחזה הקודם, והיא האם של מי ששכלה את שני בניה ועתידה לאבד את בתה המרדנית בצעידתה אל עמוד הקלון. תווי פניה של חיות ממחישים את עמק הבכא שהתרגש עליה ועל בעלה. על האובדן המתמשך, אך בה בעת היא מבינה לליבה של בתה.

 

ואותה בת אנטיגונה היא לנה פרייפלד. מהפנטת, ממגנטת, מעוררת חמלה בשל גורלה והשתאות בשל מחוצפותה וזקיפות קומתה. היא הבת, האחות והאישה שעומדת לבדה מול המלך תאב הדם. דמה שלה. היא הסימבול לחופש, לניקיון הדעת והכפיים, לשבירת המוסכמות. היא למעשה אותה עקדת יצחק ובת יפתח מהסיפורים המקראיים שבדרך לא דרך נשזרו למיתולוגיה היוונית.

 

פרייפלד וצוקרמן הן הנשים בחזית. גם אם לא ניצבות בגופן בהכרח בפרלמנט, הן חילות ההגנה של הממלכה, של קול התבונה והשפיות אל מול מי שמשתוקק להסיג את היקום אחורה. ומעל הכל ריחפה בקולה הקברטי שירתה של עידית אשל, התחליף לאותה מקהלה מקוננת ידועה. אשל בנתה בצליליה את רגעי השיא ותהומות השפל. היא המבשרת של התקופה.

 

"היום כולם צריכים להיות אנטיגונה" המשיכה כל העת לזמזמם האמירה הזאת, גם בחלוף ימים מהצפייה בהצגה. תודה לסופוקלס, לקאמרי ולתמונע, שהוכיחו לנו כי גם ובעיקר בעיתות מצוקה לאומיים התרבות האמיצה והנכונה ממשיכה ותמשיך להיחרט כניצחון האולטימטיבי לנפש.

 

צילום תמונה ראשית: דוד קפלן

 

 

הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.