הרגע המזוקק ביותר שנצרב אצלי בתודעה מהסרט "עלי שלכת" היה סצנה בה הגיבורים יצאו מהקולנוע בתום צפייה בסרט שהיה הדייט הראשון שלהם. מסביבם רחשו הקולות,אנשים שוחחו ביניהם ותהו אם העלילה מתכתבת עם מורשתו של גודאר, או שמא של ברגמן. צמד הגיבורים של הבמאי אקי קאוריסמקי שתקו. ולא היתה זו השתיקה היחידה, אך בנסיבות הללו היה לה פשר.
מה להם ולשמות כמו ברגמן או גודאר? מה לשניים הללו, שמלחמת הקיום וההישרדות היום יומית שלהם היא כה מוטבעת בכל צעד ופסיעה באישיותם, מול הניתוח גבה המצח שיש שיכנו אותו "אליטיסטי", וציניקנים חסרי חמלה יקראו לו בשמו "פלצנות". הרי זה דיון מלומד האמור להתרחש בחוגי האקדמיה או לחילופין בערבי תרבות ייחודים. שני הגיבורים נדמו כמו לא שייכים לספירה הזאת, למחוזות המלוטשים הללו, וספק אם בכלל הכירו את שם היוצרים המפורסמים.
אם להסתמך על הקלישאה הידועה, שגם היא לקוחה ממסדרונות האקדמיה, ניתן להגדיר סרטי אמנות בשני איפיונים : שתיקות מרובות ועלילה איטית. בהנחה והאיפיונים לא השתנו במרוצת השנים, הרי שסרטו החדש של קאוריסמקי תפור למידותיה של הקלישאה.
כשבאמתחתו שתי קלאסיקות "חוף מבטחים" ו – "הצד האחר של התקווה" גם הפעם הוא לא חורג מהתבנית. גבר ואישה, שכאמור נלחמים על קיומם ומקומם בהלסינקי שבפינלנד, עובדי כפיים שאינם מסוגלים להתמיד במשרות שנטלו על עצמם, נפגשים באקראי בפאב השכונתי, ומתוך הבדידות הכפוייה, אט אט נרקם שם משהו. עבור שניהם זוהי ככל הנראה אהבה ראשונה, ספק אם חשו בה אי פעם, וספק אם תקרה כזאת בדרכם בהמשך. מתוך תהומות הייאוש, התסכול והחשדנות, מפציעה קרן שמש מחייכת, אופטימית, אך היא יריית הפתיחה של המסע המיועד.
הוא לא ידע את שמה. אכן כך, היא לא גילתה לו איך קוראים לה, ולמרבה האבסורד, הוא כתב את מ"ס הטלפון שלה על נייר. רוח הלילה בסיומו של המפגש העיפה את הפתק, ולגיבורנו אין מושג כיצד יאתר אותה. מקץ מ"ס ימים בהם הוא לא התקשר, הגיבורה מתחילה לאבד תקווה, ומבחינתה זוהי אכזבה נוספת בשרשרת האכזבות המוכרות לה. בדרך לא דרך הוא מתחקה אחר עקבותיה, נוצר מפגש נוסף, ובמשך שעה וחצי אנחנו עדים לתהפוכות הרגשיות אותם חווים השניים.
אל תצפו לדרמות מסעירות, להתרחשויות מאיצות דופק ולקצב קדחתני. שתיקות ואיטיות הם שם המשחק, ובסרט היפה שנגלה לפנינו, פרושה יריעת בד פיוטית של הספקטרום הכי אנושי שניתן להעלות בדעת. מתוך השתיקות המעיקות צומחת תובנה, ממש ניתן לראות את הלכי הרוח והמחשבה מתגבשים באמצעות המימיקות של השניים, עד שניתן לחוש ממש במנגינה המלווה את צעדיהם המדודים. זהו סרט קודר עם מעט שחקני משנה, אך הצמד המדובר – אלמה פויסטי ויוסי ואטאנן – הם התמצית והתכלית שלו. משחקם כה נוגע ללב, כה אבוד ושברירי, ובדרכו גם עטוף בהומור, שאף ברגעי העליבות שלהם, נותרת גאווה וקומה זקופה שאינה מתכופפת בפני פגעי הזמן, ואינה נכנעת לנסיבות הגורל. הם יילחמו לשרוד, ובד בבד ילחמו על ראשיתה של האהבה הבתולית שלהם.
"שיר לאוהבים הנבונים / אשר בנו להם בית / ואת דלתו נעלו / הגיפו היטב את התריסים / בחוץ קר / ורוח / ומצפים בחוץ למטר. / אורח לא יבוא בלילה אשר כזה / וכי יבוא, אל תפתחו את הדלת / מאוחר / ורק קור נושב בעולם / וגם המשורר, ממצוקה / לא משפע / הוא שר / הישארו חבוקים" ( "שיר לאוהבים הנבונים", נתן זך ).
שום שפע לא הופיע בחייהם עד כה, מצוקה רבה היתה מנת חלקם, ואת שיר האהבה שלהם הם ימשיכו לשיר בחסות החסד שהעריף עליהם קאוריסמקי, שיצר עבורנו פנינה קולנועית שהיא פואמה. לילות החורף בהלסינקי מצליפים בקור ובמטר, ושני הגיבורים, שני עלי השלכת, הנידפים שאינם ניגפים, ימשיכו לדבוק זה בזו. אם מתוך הזדקקות, אם מתוך תשוקה ואם מתוך סקרנות, הם יעניקו לנו שיעור בסיסי ומעורר השתאות במלאכת החיים. ואיכשהו למרות כל המהמורות הם יוותרו חבוקים.