"לבבות אמיצים לא נשברים לעולם" ציטטה רוני שקדי בדברי פתיחת ספר ביכוריה. ליבה של נועה, גיבורת "נוודים", אכן עומד בכל תלאות היום יום שהגורל זימן לה, משל היה עיסה דביקה של עליות ומורדות שנפרשו להן על פני חמש שנים. היום ההוא, בו פגשה באקראי באוטובוס את אדם,עתיד לשנות את חייה, להציב מראת תוכחה נוקבת אל מולה, ולהעמיד אותה במבחנים שיאתגרו את תעצומות נפשה.
מטבע הדברים שגרת אגף הנפגעים של צה"ל מורכב מהרגעים הקשים ביותר עבור חייל. שמיעת הידיעה הנוראה מכל, הצורך לבשר למשפחה, ההתמודדות האינסופית עם פצעי השכול והליווי הבלתי פוסק. דומה כי בנועה, כמש"קית נפגעים מנוסה ומקצועית, צרוב מבנה האישיות האידיאלי לכך. חוסן לצד הכלה, אינטליגנציה רגשית המהולה באסרטיביות. בעודה מלקקת את פצעיה נוכח מערכת היחסים עם אהובה לשעבר, נקרית בדרכה דמות מסתורית ומסקרנת. התקופה היא מבצע "צוק איתן", וחוסר הוודאות הכללי נשזר בסערה הפנימית שמתחוללת בתוכו של אדם. סיוטים מעברו הצבאי, קולות רועמים וכאב בלתי מפוענח יובילו אותו להבנה כי הוא הצטרף למועדון החברים הסגור של "הלומי הקרב"
"דם. המון דם על הידיים. דם טרי, חי אדום. הוא מנסה לנגב הכל על המדים, אבל שום דבר לא יורד. הוא לא מצליח להביו אם הדם הוא שלו או של החייל שנמצא בין זרועותיו. אין זמן להבין" (נוודים, עמוד 27 ).
חזותו של אדם מהלכת קסם על נועה, ומתוך תשוקה יצרית כלפיו, מתוך רגשות עמומים של חיבור, היא לובשת ופושטת צורה לחמלה. דמותו האניגמטית של הלום הקרב שלפניה, הימים בהם התראו והלילות הסוערים שהעניקו זה לזו, אילצו את גיבורת הספר להתבונן בדיוקנה. הפאזל המוכר לה כ"כ כמו מאבד חלקים מהותיים מאישיותה, וחוסר היציבות לצידו של הגבר החדש שומט את הקרקע היציבה בה נהגה לפסוע. שוב לא תהיה אותה נערה ענוגה, נכונה לרצות את סביבתה, אלא יסוד נסתר יתגבש בתוככיה. מתוך תקווה והשתוקקות תגלה נועה עד כמה עצום כוחו של אדם להשליכה את מהמורות של התנפצות ושברונות לב, וכעוף החול תצמיח מעטפת חיצונית כדי להתחשל.
הסופרת רוני שקדי - שפתה קולחת, תיאוריה ססגוניים וגיבוריה חשופים
רוני שקדי ממקמת את צמד האוהבים בשלוש יבשות שונות לאורכו של הסיפור, כמו היה במרחק הטראנס-אטלנטי איכויות של געגועים סמויים לחבטות החוזרות ונשנות. כשהם לא נוגעים זה בגופו של זו, הם מדברים ומתכתבים, לרוב תהיה זאת נועה שתגולל את קורותיה לאוזניו, תספר לו על חוויות חולין (וגם אפיזודה טראומטית במיוחד, אחד מרגעי השיא של העלילה), אך גם אדם מוצא עצמו לא פעם נזקק לתבונתה, לקולה, לניסיונה. כמו תחבושת על איבר מדמם ישמשו זה את זו, יציירו פנטזיות שיולידו ציפיות אל הלא נודע. ישרטטו במין תמימות בתולית ורומנטית את עתידם המשותף, אך בסתר ליבם תנבוט ההבנה השכלתנית כי לשתי הנשמות האבודות שהן מוטב להסתפק בגעגועים.
רוני שקדי לוקחת אותנו אל מסע מרתק בדפי ספרה, אל תובנות אמיתיות, אל תחושות שכמעט כל קורא חווה אי פעם. בשפתה הקולחת, בתיאוריה הססגוניים המשתרעים מדיווחים לאקוניים ועד שורות אירוטיות בעליל, היא מותירה את אדם ונועה חשופים לפנינו, והם כתב חידה. "למה אנשים באים והולכים כך סתם, משאירים בנו צלקות ואז ממשיכים להם לדרכם ? מה המשמעות של אותם האנשים, והאם חייבת להיות להם משמעות?" נועה שואלת, מפצירה בנו לגלות לה תשובה מניחת דעת. למרבה השמחה, לעולם לא נוכל להשיב לה, ולפי שעה נותיר אותה להמשיך לחפש.
"לבבות אמיצים לא נשברים לעולם" נכתב כאמור. במחילה מכבודה של הסופרת, אני מעדיף את "אין דבר שלם יותר מלב שבור". ונדמה לי שגם נועה ואדם מהנהנים בהסכמה.
גילוי נאות: רוני שקדי היא חברת מערכת ויטרינה