חיפוש

מפיסטו בקאמרי

יוקי לביא בביקורת תיאטרון חדה ומדויקת על ההצגה החדשה ״מפיסטו״ בתאטרון הקאמרי, על קאסט השחקנים המוכשר, על איתי טיראן המבריק ועל הקרנפים שצומחים בימינו בתוך התרבות הישראלית תחת שלטון הימין הקיצוני ותחת ידה של הקומיסרית מירי רגב

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים
רצה הגורל ובשבוע שבו נערכה "ועידת הארץ לתרבות" ששיאה היה נאומה המכונן של מירי רגב "קאט דה בולשיט" הועלתה ההצגה "מפיסטו" בתיאטרון הקאמרי. תכנו את זה אירוניה דקה, תחשבו שמדובר בצירוף מקרים, תהנהנו בהבנה כי יש דברים בגו, הנקודה היא ששרת התרבות – שכיבדה בנוכחותה את אירועי הפרמיירה השונים בעבר – לא נצפתה בהצגת הבכורה של אחת מפסגות הקלאסיקה שנכתבה בידי תומאס מאן, ושאת עיבודה למחזה יצר הלל מיטלפונקט. אגב, לאלו מכם שרואים בכך אירוניה, אנא המתינו לסוף המאמר – מובטחת לכם אירוניה נוספת.

סיפור העלילה

השנה היא 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, והנדריק הפגן, שחקן בולט וכריזמטי בתיאטרון נידח בפרובינציה גרמנית, הוא בעל להט, תשוקה ורצון עז למהפכנות. כ"כ עזה היא תאוותו, עד שאינו מסתפק רק בבימה הקטנה למידותיו, הוא אף חולם לייסד תיאטרון חברתי, בעל אוריינטציה קומוניסטית, ששותפים לה חבריו לצוות האמנותי. ככל שחזונו קורם עור וגידים, וחבלי הלידה בהם הוא נתקל נעשים מוחשיים יותר ופנטזיונריים פחות, ליבו יוצא אל העיר הגדולה ברלין, כשנקרית בידיו ההזדמנות החד-פעמית לגלם בה את חלום חייו מפיסטו ביצירה "פאוסט" של גתה. בדרך נס ובחוטי הפרוטקציה תקוותו אכן מוגשמת, הפגן מוכיח את כישוריו הווירטואוזיים בתפקידו, ובהדרגה הופך לכוכב העולה בתיאטרון הגרמני. Mephisto

שני מסלולים בדרך להתקרנפות

מעמדו החדש מעמת אותו עם שני מסלולים מקבילים בחייו: נטישתם של חבריו הקרובים דוגמת מאהבתו נערת הקברט השחורה ג'ולייט (רות אסרסאיי, במשחק מופתי של כאב וייאוש נוכח התמורות הפוליטיות המתחוללות בארצה, והידיעה כי היא ומראה הבלתי ארי בעליל יועלו על המוקד), מנהל התיאטרון הנידח אוסקר קרוג (אלי גורנשטיין, המביא לבמה את שפעת סגולותיו במבטים חמורי סבר ובגילומן של לא פחות מארבע דמויות בו זמנית), חבריו לקאסט בק, מיקלאס ואוטו ( שמחה ברבירו, גיל ויינרג ואבישי מרידור בהתאמה – המפיחים אנושיות בדמויותיהן האפרוריות לצידו של אדונם-מושיעם, מעניקים לנו את מימד החמלה ואת אלומות האור הנדירות של חסד שאינן ניכרות למכביר במחזה). המסלול השני הוא הצורך לעטות מסכה על פניו. הפגן – שמפתה ונדוש להגדיר את חציית הקווים שלו כ"מכירת נשמתו לשטן" מאחר שמדובר כאמור ביצירתו הידועה של גתה – מתהלך חרש בין הטיפות, מלהטט בצורך הקיומי שלו להעפיל לצמרת אך בד בבד מתקשה לשמור על צלם אנושיותו. לשם כך הוא מצטייד בסמלי הסטטוס הנחוצים: נישואיו לאשת החברה הגבוהה ברברה (אנסטסייה פיין, כדמות מאופקת, מחושבת וחסרת ייחוד), והסתופפותו בצילו של רה"מ הנאצי גרינג (דודו ניב, כגנרל אקצנטרי ונרקיסיסטי, שדקותיו הספורות על הבמה היו עונג צרוף) ושל רעייתו בכיכובה של עירית קפלן הנפלאה, שכל רפליקה שלה היא קומדיה במיטבה, עסיסיות חסרת גבולות, המלווים בפרצי צחוק בלתי נשלטים מצד הקהל. ואכן ההתמדה של הפגן השתלמה לו – לאט לאט הוא ממונה למנהלו של התיאטרון הלאומי בברלין, קוטף מחמאות, זוכה בתפקידים נחשקים, ומתרחק אט אט מהעלם האידיאולוגי שהצטייר בתחילת המחזה ומתגלה כסוג של קרנף בשירות המשטר הנאצי. גם אם אינו עוסק במלאכה הנתעבת של ראשיו, היותו עלה תאנה אמנותי רק ממחיש לנו את גודל התמורה שהתחוללה בנפשו ובאישיותו רוויית הסתירות, ואת כמיהתו של בן האנוש לזכות בחמש-עשרה דקות תהילתו אף במחיר דריכה שיטתית על גוויות. דוד ניב ועירית קפלן במשחק מבריק דוד ניב ועירית קפלן במשחק מבריק

ואחד ששמו איתי טיראן

ובכן, לבטח תשאלו: מיהו אותו הנדריק הפגן? מי שיחק אותו? ואשיב לכם בשתי מילים שהן בבחינת המפץ הגדול שמתהלך במחוזותיה של הבמה התיאטרונית בשתיים עשרה השנים האחרונות: איתי טיראן. בטרם ניגשתי לכתוב את מאמר הביקורת בדקתי את הביוגרפיה של טיראן, וגיליתי את שלל הסופרלטיבים הבאים שנקשרו בשמו: "יחיד בדורו","תופעת טבע מסקרנת", "רב אמן", "קוסם שאלמלא היה קיים היה צורך להמציא אותו", "מגנט שתפארתו היא באיכויותיו הבלתי נדלות", "שחקן שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים", ועוד כהנה וכהנה. כמי שצפה בטיראן בכל הצגותיו (לרבות השלאגרים "המלט", "אמדאוס", "החגיגה" ו- "סיראנו דה- ברז'ראק") אוסיף מחמאה קטנה משלי : שחקן שאין שום דרך להגזים בשבחים עליו. את הרומאן שלו עם המחזאות הקשורה לעליית הנאצים החל במחזה "גטו", בהמשך גילם את המספר והמנחה ב"קברט", ולפני כשנתיים ביים את המחזה "איש קטן מה עכשיו". "מפיסטו" מצטרף כחולייה עדכנית לפאזל הזה, וגילומו את הפגן מעניק לצופים את הערך המוסף שהתכוון אליו יונסקו במחזהו "הקרנפים". התקרנפותו של הפגן-טיראן כ"כ שברירית, משכנעת ומעוררת חמלה מחד אך גם כזאת שמכווצת אצלך את אצבעות כף היד הפתוחה למין אגרוף אלים שאינך יכול שלא לרצות לחבוט בו. איתי טיראן ואלי גורנשטיין שמגלם לא פחות מארבע דמויות איתי טיראן ואלי גורנשטיין שמגלם לא פחות מארבע דמויות

ובחזרה לאירוניה

בימויו המצוין של עומרי ניצן רק ממחיש לנו עד כמה אמן, יהא שיעור קומתו אשר יהא, יעדיף בנסיבות מסוימות את טובתו האישית על פני האמת והצדק, והן הוא והן טיראן הציבו בפנינו מראה כעורה, שהבבואה שמשתקפת ממנה היא של חברה פאשיסטית, הכופה על אמניה לצעוד בתלם הקונפורמיזם, השתיקה, ההכנעה, והאסקפיזם. במובן הזה מגיע לתיאטרון הקאמרי וליוצריו ח"ח אדיר על נקיטת העמדה הבלתי מתפשרת מצידם, על הצורך לתהות ולשאול האם עולם ערכיו ומוסריותו של אמן אמור לבוא לידי ביטוי גם כשהמציאות הפוליטית מסביבו הומה ורוחשת, או שמא עליו לנהוג כ"בת יענה" טומנת ראשה בחול, בתקווה לחלוף הסערה הרגעית. ואת התשובה לשאלה הזאת סיפק הפגן-טיראן בעצמו בסוף המחזה (וזוהי גם האירוניה הנוספת שהבטחתי בתחילת דבריי) : "אני בסך הכל שחקן" אומר הפגן בהתבוננות מצטדקת במי שהותיר מאחור, מופקרים לגורלם. "בסך הכל שחקן" – מילים מהדהדות בעוצמתן שבקעו מפיו של טיראן, שמעבר להיותו סך כל הסופרלטיבים שזכה להן בצדק רב בשנותיו המעצבות על בימות התיאטראות הישראלים, הוא בראש ובראשונה אמן מצפוני, איש פוליטי בלתי מתקרנף המשמיע את קולו ברבים, שרגשות כמו זכויות אדם וחופש ביטוי זורמים במחזור הדם שלו בכל יצירה אותה מגיש בשלמות עבורינו, ושבסופה חווה את התשואות הממושכות או בשפת הקומיסרית : "כפיים". תיאטרון איכותי במיטבו!

ציון במדד ויטרינה: 9.5

עוד ב-תאטרון ארכיון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.