"אני מתחילה לכתוב יומן כי היום קרה משהו שלא מתרחש כל יום, והייתי חייבת לכתוב את זה. היום בבוקר פרצו חדשות מסעירות. תפסנו יהודי. פשוט אופוריה"
חוגגים 75 לניצחון גרמניה הנאצית במחלחמת העולם השנייה
בספרו "ארץ אבות" המחבר רוברט האריס מגולל התרחשות בדיונית בגרמניה הנאצית באמצע שנות השישים, עשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשההכנות לקראת יום הולדתו ה- 75 של הפיהרר היטלר בעיצומן. רומאן המתח הזה מתחקה אחר חקירה משטרתית סבוכה המנסה לפענח את סיבת רציחתו של בכיר במפלגת השלטון, שככל שחולפים הימים מתבררת עוצמת הסקנדל הפוליטי שראשי הרייך השלישי מעורבים בה. ספרו החדש של שחר אלכסנדר "מעוף הפרפר" גם הוא עוסק בגרמניה הנאצית, ובאורח פלא גימטרי אף הוא נע סביב ציר ה – 75. השנה היא 2018, וברחבי המדינה נערכות חגיגות מפוארות לרגל 75 שנות ניצחון גרמניה הנאצית על בנות הברית. אליז ודיאן, נערות בנות עשרה נלהבות ומסוחררות, מתחילות לגלות אט אט את הבקיעים במשטר אותו חשבו לאידאלי ומעורר השראה עבורן.
"רק זאת אוכל להגיד לכם – היו אינדבידואלים, ואל תיכנעו למה שלימדו אתכם או רצו שתדעו. בנו לכם אמת משלכם, וכבדו את האמת של אנשים אחרים. תשמעו, תחקרו, תבדקו, תעשו הכל כדי להגיע אל האני הפנימי שלכם על מנת להיות חופשיים ברוחכם. אל תיפלו למלכודות החברתיות, ואל תפחדו לעמוד למען מה שאתם חושבים שהוא צודק"
דיאן מצטיירת ביומנה כדמות אסרטיבית שאיננה מתייראת מפני סמכות ומקורות כח, שנועדו לדכא את מחשבתה העצמאית. ההשמדה והדיכוי – פרי עמלו של המשטר הרצחני – עטופים בשכבות עבות של תעתועים ומעטה חשאי עד שרגשותיה של הנערה הצעירה מתגוששים בו זמנית עם סולם ערכיה, משפחתה וקבוצת ההתייחסות החברתית בה היא נתונה. שגרת ימיה – הזהה לאינרציה הנורמטיבית של כל בת גילה, החל מיחסים עם בני ביתה, חוויותיה כתלמידת בית ספר מול המורים, ותשוקותיה המיניות - לכודה באמביוולנטיות מחד של נערה רוויית להט מהפכני, ומאידך לשמר את ההרמוניה והמציאות בהן היא מצויה.
"מעוף הפרפר" כתוב בצורה קולחת, רוויי מיסתורין וניסיונות חילוץ של אמת אבסולוטית על רקע מהלומות אימה הרסניות וערעור הסדר הקיים. ניתן לראות ביצירתו הדיסוטופית של אלכסנדר עלילה ש"כל קשר בינה למציאות בת ימינו אינו אלא מקרי בלבד", אך אפשרי, רצוי וכדאי להתבונן בה גם כבבואה המסמנת את איזורי הנוחות של אזרחים, את ההשלמה עם קונפורמיזם, את החרדה הקיומית מפני הביקורת, ואת אי למידת הלקח ממשקלה הסגולי של ההיסטוריה שנוהגת להופיע במערכה הראשונה כפארסה ובמערכה השנייה כטרגדיה. או שמא ההיפך...
"זה עשרים ושלוש שנים שלא נמצא יהודי בשטח גרמניה הזכה, ועכשיו הצלחנו ללכוד אחד בעיירה סמוכה לשלנו. אמנם זו עיירה רחוקה ממרכז גרמניה, אך כשאירוע כזה קורה, המקום נראה כמו יעד תיירותי , כזה שאנשים נוהרים אליו ומצלמים כל פינה".
וח"ח למי שיצליח להבליג על השימוש במילה "נוהרים". הרי לא תעלו בדעתכם חלילה קו דימיון למניפולציות זולות, להפחדות גזעניות ולניסיונות לקושש קולות בהם נוקטים מנהיגים אקטואלים מוכרים לנו, למודי מוראות מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית. יד המקרה, או שמא זרועה הארוכה של ההיסטוריה. כבר אמרנו פארסה?
