אחרי שצפיתי בקליפ לשיר "ליטל" של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, לא ממש הבנתי מה קורה פה. ראיתי להקה שעושה מוסיקה מזרחית - ים תיכונית, אבל בלוק וגרוב היפסטרי לגמרי. "זה בטח איזה להיט רשת פארודי שמסתלבט על המוסיקה המזרחית", חשבתי לעצמי. ואז גיליתי שלא.
להקת "מועדון הקצב של אבי פנחסוב" היא להקה שעושה מוזיקה מזרחית-בלקנית-ים תיכונית ברצינות גמורה וביום ראשון שעבר (9.8.15) הם השיקו את עצמם במועדון הזאפה בתל אביב.
זאפה פינת הטברנה
מסתבר שהזאפה היא המקום המושלם להופעה של "מועדון הקצב". יש מלא שולחנות לעלות עליהם, צלחות לשבור אותן ומנות לנשנש לפני ואחרי ההופעה. אל הבמה עלו ובאו חברי הלהקה וחיים רומנו אחד עם בוזוקי ולוק חדש - ים תיכוני. יאיר צברי (פרקשניסט הלהקה וזמר מעולה בפני עצמו), הכריז על בואו של "הנסיך, הרוזן, הוזיר - אביהו פנחסוב!!". אל האולם נכנס האיש בחולצת צווארון לבנה ואז התחיל הבלגן.
אבי פינחסוב, או בשמו המקורי אבי לנדור (את שם הבמה "פנחסוב" הוא שאל מהגיטריסט שלו - מארק פנחסוב), הוא פצצת אנרגיה עם טונות של כריזמה וסקסאפיל שיכול לעורר אפילו חבורה של נזירות טיבטיות (אם יש דבר כזה בכלל). הוא עלה לבמה בתנועות אגן מוגזמות ופתח בהופעה עם השיר "ליטל". כמה שניות אחרי זה הוא כבר היה בתוך הקהל. שר ורוקד עם כולם, מקדיש שיר אהבה לזאת, רוקד מחובק עם זה ודופק טנגו עם אנה אהרונוב בין השולחנות, העמוסים בקהל משולהב ואחוז אמוק וסמארטפונים. ההופעה, שאמורה היתה להיות הופעה בישיבה, הפכה לחפלה אחת גדולה שעליה מנצח פנחסוב, שכבר הונף על כתפי הקהל. והקהל... מה אגיד לכם? אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר את הקהל - היו שם צעירים ומבוגרים, אשכנזים ומזרחים, היפסטרים ופרחות, או במילים אחרות, עם ישראל על שלל גווניו וצורותיו, רוקד, מוחא כפיים ומריע.
אביהו פנחסוב מרביץ בתנועות אגן. צילום: אוהד אביב
הדבר האמתי
לקראת סוף ההופעה וכאילו כדי לעשות כבוד לדבר האמתי, עלו לבמה חברי להקת "צלילי הכרם" המיתולוגית (משה בן משה, יגל כוכבי, אהרון ירימי ודקלון) שביצעו כמה שירים אלמותיים משלהם (חנה'לה התבלבלה, סוד המזלות) וגם כמה מאלו של ההרכב הצעיר שכובש את הסצנה ה"כמו-מזרחית" החדשה.
עולמו הסבוך והאפל של המבקר
במסגרת תפקידי כמבקר, ניסיתי לנתח את התופעה באופן קר ומקצועי ורציתי לומר שהנה היא תרבות החיקוי במיטבה, תרבות הפלקטיות הפלסטית שלוקחת משהו אותנטי, כמו מוסיקה מזרחית, והופכת אותו למשהו טרנדי, משוכפל ומעובד. תרבות אשכנזית-מערבית שרוצה להתחבר למזרחיות והעממיות, אבל עושה את זה עם גיבורים חדשים בלוק מגניב ומבלי לגעת באמת בשורשי השמחה והעצב שמהם יונקת המוסיקה הזאת. רציתי לומר שיש כאן ניקוי של המצפון האליטיסטי, שעושה צעד קדימה לקראת העם ובאותה נשימה בורח ומתעלם מהתרבות והמוסיקה הערבית-הפלסטינית שיושבת כאן לצידנו ואינה זוכה לשום הערצה או כבוד. רציתי להגיד את כל הדברים המבאסים האלו ועוד, אבל אז הסתכלתי סביבי וראיתי המון שמח רוקד ומאושר, נהנה מכל רגע עם להקת המוסיקאים הסופר מוכשרים האלו ומסולן אחד שמעיף את כולם באוויר, ואז הבנתי שכל התיאוריות, והחפירות והטרוניות לא שוות דבר אל מול עובדה אחת ברורה ומוצקה - זה עובד. וזה טוב. וטוב שכך.
וככה זה נראה בלייב: