כבר עם כניסתי לזאפה בחושך המוחלט, בשקט החד שבאוויר, הרגשתי קפיצה בזמן היישר לבארים המעושנים של מיסיסיפי של שנות ה 30, כשדיממו בלוז מהנשמה, כשהרטיטו קאנטרי בעקבים וכשהעמיקו בג'אז מורכב ובלתי מתפשר. בזיעת המוזיקה הנשפכת היישר מן הלב, מהכאב. בריח של וויסקי באוויר ורעב להתאחד עם המוזיקה ולגמוע את המילים, ההזדהות במלוא תפארתה, כל זה מצאתי כבר עם השיר הראשון איתו פתח את ההופעה פקסטון האגדי, ישוב לפסנתר כנף שחור פתוח, ללא שום הגברה, ישבתי אי שם מאחור, מתאמצת לא לפספס שום תו, שום מילה. אין שום טריק זול או תפאורה מתגנדרת, רק מוזיקה עשירה.

עלמות וקאובויים בקהל

לרגע ישבתי בשמלת מלמלה לבנה, מאובקת עם שיער אסוף מעלה, ספק אדונית, ספק משרתת, ספק אצילה, ספק זולה, התמוגגתי בהתמסרות. פקסטון הוא גם איש מצחיק מאוד, בין השורות לא מפסיק לשעשע בסיפורים אבסורדיים, כושלים. לפעמים כמו איזו סבתא יהודיה כשהוא נוהג לומר מידי פעם "אוי ויי" וכאלה הגיגים, הוא לרגע לא לוקח את עצמו מידי ברצינות, כמו מקצוען אמיתי. מהפסנתר הוא ניגש לכינור ומדבר אתנו בשפה של קאובויים אני נשבעת שראיתי כמה בקהל. האלכוהול ניגר, העשן סמיך והחיסרון העיקרי באותו הרגע במקום, הוא שאי אפשר לעשן. אולי זה הדבר היחידי שהיווה לי קיר בחוויה, חייב קורטוב לכלוך אנחנו בשנות ה 20, 30, מה קורה??!! הכינור מונח בצד אחרי שהוא לא משאיר ס"מ אחד לא מנוצל בכלי ואז על המפוחית, אחר כך על האקוסטית עם הצליל הדק ואז על הבנג'ו, על כל כלי הוא מאסטר. הוא מוזיקאי אמיתי, זקן בנשמה, ישן לא משהו מהגלגול הנוכחי. הופעה קלה עם מוזיקה שנספגת בחושים, מזכירה משהו שכבר היינו בו, שמענו לפני. עושה להתאהב מחדש, אם בזה\זאת שישובים לצדכם או במוזיקה עצמה. הופעה מומלצת לאוהבי הז'אנר ללא שום ספק. זהו ביקורו השלישי של פקסטון בישראל ובכל אחד מהפעמים הכרטיסים אוזלים והאולמות מלאים. הוא מגיע אלינו מארה"ב, ממשפחה שחורה-יהודית, אומרים עליו שהוא גם חצי עיוור, לא הבחנתי בזה בדיוק, הוא נראה כאילו הוא רואה יותר טוב ממרביתנו. מוזיקאי נדיר.

ציון במדד ויטרינה: 10 עגול ומושלם