במהלך חרישת לימודים על "האסתטי" ו"היפה" בחוג לפילוסופיה, נקלע לדרכי "Get To Heaven" - האלבום החדש והשלישי במספר של להקת האינדי הבריטית Everything Everything, שהוקמה בשנת 2007 וצמחה במנצ'סטר הרחוקה. נגשתי אליו כמו לכל אלבום שאני מקבלת - פעם אחת האזנה מההתחלה עד הסוף, האזנה שנייה מההתחלה עד הסוף ואז התמקדות בשירים שמעניינים אותי. קודם כל היה מעניין ומפתה, ולמרות זאת לא יכולתי שלא לחפש את "משהו", לא כל-כך הלך לי. וזה לטובה וגם פחות. האלבום נוסע באותו הקצב, לפעמים קצת יותר מהר, לפעמים קצת יותר לאט, אבל מרגיש כמו הליכה כאוטית וסדירה. סתירה? זה בדיוק העניין. השאלה היא מה המסגרת, עד כמה הניגודים חזקים ומבחינתי מה ההרגשה שלי מהעניין. בגלל זה יכולתי לומר שלרגעים הרגשתי "מוזיקה" ולעתים "פרויקט".
Everting everting - חברי הלהקה
איפה המחורר?
האמת היא שמעולם לא הייתי מחסידי המוזיקה המורכבת מאוד, אפשר לומר שאני אפילו קלסית לטובה, או משעממת לרעה, מה שבטוח אצלי שזו שאלה של הפונקטום - של מה שמעבר, של מה שתופס אותי מה ש"מחורר" אותי, ובטח גם עניין של אהבה. בהקשר הזה "היפה" כשלעצמו, מעולם לא היה חלק מהאהבה שלי, ההתבוננות החיצונית קשה לי ואני מעדיפה מיד להרגיש.
האלבום, לטעמי טוב מאוד בכל קנה מידה, ההפקה- חיה רעה, השירה- מטורפת לגמרי, המקצבים טובים, הרעיונות והסאונדים המתחלפים- חזקים. וירטואוזיות (בעיקר קולית ורעיונית) במקום גבוה מאוד, אבל אני מודה שמבחינתי אין מספיק תוכן שיקרב אותי לצורת ההאזנה הקלסית שלי, ואין משהו שיגרום לי להתאהבות פזיזה. אגב, החירור הזה מבחינתי לא חייב לכלול כאב, או קיטש, הוא דבר לא בהיר או ברור, אלא משתנה. אמנם, יש שירים טובים, מאוד, יש חלקים מעניינים, מאוד, הייתה לי גם מיני התאהבות בשיר
spring\sun\winter\dread (גם לי אין כלל רצון להזדקן), אבל המהירות, החילופים והקצב מחייבים אותי לעבור בין השירים קדימה ואחורה, לעצור באמצע, לקחת שלוק מים כדי לחזור שוב לשיר ודי ללכת לאיבוד.
לסיכום: אין ספק שמדובר בתופעה קיימת ולא חולפת (אני מקווה), ובכל מקרה שווה להאזין.
8.0 בסולם ויטרינה