להציל את דובי הקוטב

הוצאה לאור: שוקן  |   373 עמודים   |   9.5 בסולם ויטרינה   |   השורה התחתונה

"עוד יום אחד מאביבים זרוח / עוד יום אחד לצער ושמחה / חנני אלוהיי באורך רוח / עשה ציפייתי מבורכה" ("עוד יום אחד" / לאה גולדברג)

ניתן לקרוא את ספר הביכורים של דולב מור "להציל את דובי הקוטב", כרומן חניכה המפנה כתב אישום כנגד החברה הישראלית, כשרכיבים מכוננים כמו השד העדתי, לאומנות מתגברת, אלימות חסרת רסן שזורים בו בערבובייה (כפי שהדברים מובאים בכריכתו האחורית). לעומת זאת,חלק לא מבוטל מקוראיו עשויים להתייחס ליצירתו הקשה והבלתי מתפשרת של הכותב כ"נהי הפריווילגים".

אחרי שצלחתי את 373 עמודיו, כשחשתי הרבה מעבר לסתם חוויית משקיף מהצד במתרחש, ובהכירי את מרקם פוליטיקת הזהויות העוטף את מציאות היום יום שלנו – אני קובע חד משמעית שמדובר בטקסט מכונן, שמצריך הרבה מעבר לתעוזה. הוא מחייב יושרה אינטלקטואלית במידות חסרות תקדים בהיקפן, בהתבוננות המזוקקת לנבכי נשמתו המעונה של הגיבור. הן מצד הסופר – שניחן בהן במאת האחוזים, ורצוי שגם מצד מי שייטלו את הספר, ויגמעו אותו בנשימה עצורה ולופתת.

על פניו לגיבור העלילה הוענקו קלפי פתיחה משובחים: אופק בורשטיין נער יהודי, אשכנזי, המגיע לעיר מבוססת (ר"ג), עם משפחה גרעינית ומתפקדת – זוג הורים אוהב ודואג, אח בכור, ומשפחה מורחבת, סבים וסבתות, שעוטפים אותו. הוא ניחן ביופי, ברגישות ובעדינות. לכאורה נער הפוסטר של מושא הקנאה האולטימטיבי מצד מי שנולדו בעברו האחר של המתרס. אט אט הוא חווה על בשרו את תחושת הלעג הכיתתית, את הנידוי, השונות בנוף, ואגב כך מתחיל להתכנס בעצמו, משתוקק להידמות ל"אחר" המשגשג, מלך הכיתה הניצב במרכז העניינים.

אופק מתבייש בעורו הבהיר, בסנדוויצ'ים התפלים בהם אימו שולחת אותו לביה"ס, וברכרוכיותו הניכרת לעין חבריו, שלא מחמיצים הזדמנות לחבוט בו בשל כך. תנאי הפתיחה המבטיחים שלו מתערערים, והספר עובר לשני מישורי זמן: לחוויות ילדותו ונעוריו, בהן אין לו חבר ואין איש על פני האדמה המשתרעות על פני למעלה מעשור, ולאופק של ההווה, כשהוא נטוע במדינה זרה ומרוחקת, תודעתו מעורפלת, ומעשיו בלתי קוהרנטים בעליל.

דולב מור. צילום: ערן אבן

תיאורים עזים שיהפכו לכם את הקרביים

"להציל את דובי הקוטב" הוא חתרני בכ"כ הרבה אספקטים, שאיננו רק קורא תיגר על חוקי הז'אנר הספרותי, הוא למעשה מנסח אותם מחדש: אם במשלבים הפרוזאיים המדמים שפה מדוברת ומיד לאחריה גבהות לשונית מליצית, שאף משבשת את הסדר התחבירי המוכר (עדות לסערת הרגשות והתזזיתיות בה מצוי המספר), תיאורים עזים ובלתי מעודנים שיהפכו קרביים (תחשבו על "התפוז המכני" ו – "כלבי אשמורת" במעטפת "סאלו" של פאוזוליני), סיטואציות ופתרונות הזויים הלקוחים מתחום בריאות הנפש ושגובלים בפתולוגיה ממש (ספויילר מתבקש  הגיבור הבהיר משחיר את צבע עורו, פשוטו כמשמעו. איך הוא עושה זאת ? תקראו בעצמכם ... זאת ועוד, האינטראקציה שלו עם גבר מבוגר שאופק מצוי תחת חסותו והפנטזיות כלפיו, אותן הוא מגולל בפנינו, ערגות שכוללות מבע אנטומי פולשני), וגולת הכותרת היא: "גם אנחנו האשכנזים חווינו דיכוי. אתם המזרחים הרוב התרבותי והמספרי, ודחקתם אותנו ואת המורשת שלנו לצד". אומץ כמעט הירואי לשים את נפשך בכפך, ולזעוק כך – אמנם מגרונו של נער מבולבל – מסר שבעת הזאת, בישראל של 2021 , הוא הכרזת מלחמה כלפי הפוליטיקלי קורקט ששולט בשיח. רק לצד אחד מותר להתקרבן, ואתם יודעים למי.

הו, ירדנה

אלומת האור המבליחה בספר מצטיירת בדמותה של זמרת פופולרית, שעל כתפה ובניגוד גמור לרצונה, מלביש הכותב את המניפסט הנוקב. שלא בידיעתה הופכת אלילת האייטיז שעינגה את ילדותו לאספקלריה, למשל ולבבואה המהדהדת.

"שלווה מאד ובחדווה נכנעת / כולי לחסד פתע כלנס / אקשיב לקול מילה, להד כל צעד / אדע פני כל אדם שייכנס" ("עוד יום אחד") 

גבירותיי ורבותיי, היישר מלהקת הנח"ל המיתולוגית, החיילת והצמות, זו שכ"כ יפה שהיה מי שאיחל לה ברשעותו שלא תדע אהבה אמיתית לעולם, ששברה את שיאי בחירת זמרת השנה ,שתחרויות הקדם אירוויזיון והאירוויזיון היו ללחם חוקה – ירדנה ארזי! וואוו, הכוכבת הבלתי מעורערת של הפופ הישראלי במשך לא מעט שנים, היא למעשה הפריזמה דרכה מבסס דולב מור את טענותיו.

אהבתו של אופק גיבורו לזמרת כבר חורגת מכל פרופורציה, היא בפירוש המגדירה אותו. לפרקים הוא מתנחם בשיריה, תכופות מקננת בו המשאלה להידמות לה, ובאופן פיוטי ומעורר השתאות שיריה המצוטטים בין הדפים מעניקים לו זהות וזקיפות קומה. שלל יצירותיה של ארזי – החל מתחילת דרכה ועד לשלהי העשור הראשון של המילניום – מעטרים את תחושותיו של אופק, את מצב צבירתו, ומאיירים עבורו ועבורנו את הנוגות, ההחמצה, והתהפוכות החברתיות שמשתרעות אל עבר התקופה הסוערת והמדממת של ההסתה נגד הסכמי אוסלו בשנת 1995 עד לרצח רבין. 

ומאחר שבארזי עסקינן, לא מן הנמנע גם להידרש לנמסיס שלה. נערת הפרברים שצמחה בסדנת שכונת התקווה, שהעפילה לפסגות אוניברסאליות בזמן שישראל הקרתנית לטשה כלפיה עיניים בהערצה. עפרה חזה, שדומה כי כל מי שגדל בשנות השמונים במדינתנו היה חייב לבחור צד ביריבות המוזיקלית בין שתי הדיוות, משמשת גם היא שלא בידיעתה תפקיד סוציולוגי עבור מור. זה הרבה מעבר לקדם אירוויזיון המפורסם ההוא בשנת 1983 כש"חי" ניצח את "שירו שיר אמן", ללא קשר למלחמת ההתשה המתמשכת בין חובבי השתיים (שנקודת הקיצון שלה היתה שפיכת הדיו על שמלתה הלבנה של ארזי ע"י מעריצה מטורפת ושטופת מוח של חזה), ואף לא קשור לפיוס שהגיע בדמות עלה של זית מצדה של חזה מספר שנים לאחר מכן כשהציעה לכתוב שיר לארזי לתחרות הקדם אירוויזיון 1988 בה האחרונה נבחרה ע"י רשות השידור לייצג את ישראל.

ארזי מסיבותיה האישיות העדיפה שלא להיענות למחווה המרגשת, אולם הודתה לה בחום והושגה מעין הפוגה בלהט היצרים. גם מותה המצער של חזה והתגובה המאופקת והממלכתית של ארזי בהלווייתה: "יש לי תחושה שזה דבר לא אמיתי, אני מרגישה כאילו אני בסרט, פשוט לא מעכלת. אני מעדיפה עכשיו להתכנס בתוך עצמי" (עמוד 303 ) תרמו לשיכוך המיוחל. במובן מסויים המסר המובלע הזה מושרש בתחילת הספר, כשאחיו של אופק, אביתר, שואל את אמם מדוע היא מעדיפה את ארזי על פני חזה. הוא מציין כי בכיתתו כולם אומרים שלעפרה יש קול פעמונים. האם עונה לו בקול מורתי ש"בהחלט יכול להיות, אבל לירדנה יש קול הרבה יותר עמוק, והיא גם שרה שירי משוררים". באותו הערב אמא ואבא הלכו לערב מחווה לתרבות היידיש בכיכובה של ירדנה" (עמוד 21 ).

הפחד מאובדן ההגמוניה של האשכנז כנגד מי שהחל להתהוות כתרבות הנגד. הגפילטע פיש החיוור אל מול הג'חנון, המרגרינה בהשוואה לסחוג, חתולתו הלבנה של אופק שנבחר עבורה השם "צחורה" כשבת כיתתו אדמה מתוארת כ"הילדה הכי שחורה שראיתי" (אגב, הבחירה ב"אדמה" איננה מקרית או תמימה. לא צריך להיות חד הבחנה כדי לדעת לאיזו זמרת יש להיט בשם הזה). ארזי Vs חזה, הלבנה המיינסטרימית אל מול השחורה שטיפסה ופילסה דרכה במאמץ – כל זה המסד לדיון שאיננו גווע, ושראשיתו בהקמת המדינה, תחושת הנישול, הקיפוח, המעברות, הדי.די.טי, הריבוד, השליטה במוקדי השלטון, הביביזם אל מול האליטה, נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, תגובתו של בגין שלא איחרה לבוא ושהסלימה את השטח צמא הדם.

אופק הקטן, הבהיר והעדין (ולמי שלא הבין עדיין גם מגלה את מיניותו ואת ניצני משיכתו לגברים, מה שמגביר את הזרות והרדיפה) ניצב בתווך. בהיעדר ארגז כלים מתאים, בהיותו מופנם ובלתי מקובל בעליל, דמותו כמו יוצאת מעורה (תרתי משמע) והוא זה שמוגש אל העקדה הלאומית.

"אך אם היה וייפתח השער / וכל גופי יקרא הנה הינו /אהיה כעץ באפילת היער / אשר בחר בו אור להקרינו" ("עוד יום אחד")

משבר הזהות כאמור משגר את אופק הבוגר אל מדינה מרוחקת, מחוז סקנדינבי כלשהוא, כשבכוחותיו הדלים הוא משתוקק לפתוח דף חדש. איש אינו מכיר אותו, את עברו, את סאת ייסוריו, ושם מצוי אולי המזור. חתול נוסף בשם פנסי מופיע בספר, אופק מאמץ אותו לחיקו, והוא הנחמה המענגת שלו בניכר. חסד מאוחר מתגלה לנו במפגש בין האחים. אביתר הסטרייט הבורגני ומקור הגאווה מגיע ברגע מסויים לבקר את אופק. אך זהו אינו ביקור תמים, אלא ניסיון חילוץ, שהרי באה עת לחזור מן ההרים, משדות זרים, אל המשפחה בישראל.

עלילות האחים עד כה נעו בקווים מקבילים, אולם מור משכיל ליצוק אהבה שמבצבצת, עצבי דאגה שנחשפים בלאט, ורצון לכפר על עוגמת הנפש שהסבו לו – הוריו, הכיתה, הסביבה. אולי הפעם יעלה בידה של משפחתו להציל את אופק? ייתכן ומסעו המפרך יגיע אל קיצו? שמא שפת הסתרים של אישיותו הפצועה והחידתית תפוענח? והשאלה הגדולה - האם אותה אשכנזיות נשכחת או שמא כמעט נכחדת תוכל לשוב לתפארתה ולהיות שוב בתמונה?

השורה התחתונה

חוויית עיצוב הילדות של הגיבור כפי שבאה לידי ביטוי בהתרסה כנגד כל מערכות התקינות הפוליטית, במסע בלתי מתפשר למציאת קולו האינדבידואלי.

9.5 בסולם ויטרינה

צילום עטיפת הספר: אימרי זרטל