בליל קיץ מהביל התכנסנו באולם הבימה 4, לצפות בהצגת יחיד של בחור צעיר המגולל את סיפורו. הבחור עטה על עצמו מעיל, כשהתקופה המדוברת היתה חורף סוער וקודר, גשמים ניטחו על פניו. יופי של ניגודיות, חשבתי בצחקוק לעצמי. בנוסף את הבמה המינימליסטית עיטרו שלל שקיות אינפוזיה. תלויות מהתקרה, משתלשלות לעינינו, כמו ממתיקות את הסוד העתיד להתגלות.
כשהמחזאי ירון אדלשטיין פנה והזמין אותי לצפות ב"איכן שפועם ליבך" לא היה לי ספק שאגיע. יצירתו הקודמת "רינגו" היא אחת ההצגות הנועזות והמקוריות שעלו על הבמות בישראל בשנים האחרונות, ולכן הסתקרנתי לצפות בפרי עטו החדש. אכן קראתם זאת נכון, "איכן" ולא "היכן". משחק המילים שעוד יתברר בהמשך הוא סימבול לתפאורה הססגונית באנושיותה המממוקמת בר"ח לילינבלום בת"א, בפאב השכונתי קטן המידות "Root' bar", מקום שהוא חוף מבטחים ליושביו.
בין אם פגש כבר את הדמויות המאכלסות אותו וגם אם לא, גיבור המחזה – חייל צעיר שמצוי בחופש מיוחד מהצבא עקב ניתוח מעקפים אותו אמור לעבור אביו – נשאב אל תוכו, הוא מקור החמצן שלו לאותו הערב, הפוגה מהחרדה האופפת אותו. בדומה לסרט "החיים ע"פ אגפא" המתרחש גם הוא ברובו בפאב רווי אלכוהול, זימה וטירוף חושים, כך גם התצוגה שנגלית לפנינו.
החייל, ששמו לא ידוע לנו, פוגש במרוצת הלילה המתוח גלריית דמויות: התמהוני שקושר עימו שיחה, הזוג שסמוך אליו המורכב מגבר-גבר שמתוודה על ביצועיו המיניים מול חברתו השתקנית, וגולת הכותרת מנהל הפאב. דמות אבהית ועוטפת בחום את גיבורנו, כזה שהוא מתאר כמי שהיה רוצה להתכרבל בחיקו, להתנחם ולשאוב כוחות מנוכחותו הטובה והרכה, קשוב ואמפטי. אותו מנהל שמופיע לסירוגין בקולו של השחקן-החייל הוא בעל חיבה כמעט אובססיבית למספר מסויים. אותו מספר יופיע בכל פרט ופרט בפאב שבבעלותו, ואם לא ספציפית אז בכפולותיו השונות. יופי והשתאות אל מול מחשבה כ"כ מופרכת, אך כזאת שמצליחה איכשהוא להסתדר בהיגיון מתמטי, ולחדד את התרופפות הדעת הסובבת שהכותב ניסה להנחיל.
לאט ובזהירות החייל אוסף את שבריו, מתאר לאוזנינו את קורותיו, את יחסיו עם בת זוגו, את חוויותיו עם אביו, וכמו פרח שנפתח אנחנו מבחינים כל כמה דקות בעלה נוסף המפציע ומזדקר. הוא פושט ולובש צורות, דמויות, מצבים, הוא מנכיח אותנו בשעה אחת בשלל הצמתים שחווה בעברו, בשלל תחושותיו, והפחדים מפני העתיד. אדשלטיין שגם מתפקד כבמאי ביחד עם טל ברנר הצליחו לחלץ מהחייל שלהם את גרעין האמת החבוי. אם בחסות האלכוהול, או שמא הבדידות, הוא כחומר נלוש בידיהם, והוא מוגש לנו כפי שהוא. בלי מסכות. מכמיר לב, וגורם לכולנו לרצות לחבק אותו, ולהרעיף עליו את מלוא החסדים.
כשברקע מתנגנים בין היתר לד זפלין ו – The doors, אנחנו פוגשים את דניאל סבג. השחקן שהמעיל הגן עליו כל העת מפני הגשם הסוחף, נגע בכולנו. הצגת יחיד בה השכיל לאמץ קולות וסגנונות אנוש שונים, שכאב החרדה הכי בסיסי בו גרם לנו לצאת מהאולם מכונסים ומהורהרים. צפיתי בו לפני כחודשיים בהצגה "חפץ" מאת חנוך לוין. יצירת המופת של ענק המחזאים הישראלים איפשרה לו להפגין כישורים קומיים. ואילו כאן, לצד הבלחות של חיוך הוא מפליא בביצועו הדרמטי. הוא סרט נע של איש אחד, המאכלס בעת ובעונה אחת רחוב שלם של תפקידים – ראשיים, משניים ואורחים לרגע. הוא גורר אתכם לגורלו השברירי, ואתם מתמסרים לעונג שבהליכה הצמודה לצידו.
סבג – ובעקיפין גם אדלשטיין – פותחים את סגור ליבם בפניכם, בעת המחזה המתרחש לפני שנים רבות, בחורף הקשה ההוא, כשגשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה. אל תחשבו פעמיים, לכו לראות את הצגת היחיד העדינה והפיוטית הזאת, כשבסופה גם תתגלו ותתבהרו לעצמכם, ואולי תבינו את פשר המילה "איכן".
צילומים: ז'ראר אלון