חיפוש

לא טוב היות מיכל לבדה

ביקורת מאת יוקי לביא על ההצגה החדשה "את שאהבה נפשי" של בית לסין. מעשייה צבעונית על סוג של סינדרלה המשתוקקת למצוא את הנסיך הבלתי ידוע שלה

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

"מיכל מתחתנת. בעזרת השם". אז זהו, שלא כ"כ. או עדיין לא. או שהיא בעצמה עוד לא יודעת עם מי.

 

מיכל ( במילעיל ) מאד מתרגשת. החתונה שלה עם גידי בעוד חודש, ובעיצומן של ההכנות החתן המיועד חוטף רגליים קרות. הוא מודיע לה כי אינו אוהב אותה. הכל מתבטל. מטבע הדברים היא שבורת לב, אך לא מאבדת לרגע את הנחישות. שמלה, אולם ותאריך כבר יש, עכשיו רק חסר שיבוא החתן.

 

זה שאת זהותו היא עתידה לגלות בהמשך. ועד אז – הכל ממשיך לפי הלו"ז. בית לסין מרים את הכפפה ומעתיק את להיטה הקולנועי של רמה בורשטיין "לעבור את הקיר" אל כתליו. הרעיון המופרך של המירוץ נגד הזמן בחיפוש קדחתני אחר בחיר ליבך – ועוד כשאת חוזרת בתשובה המוקפת במנהגי החברה החרדית – הרטיט את הקהל הישראלי לפני מ"ס שנים. ואם זה הצליח על המסך הגדול אז מדוע שזה לא יעבוד על הבמה, כשאת מלאכת האיתור ילוו שירים וריקודים צבעוניים?

 

ע"פ כמות התשואות בו המחזמר התקבל, ע"פ הלהט והאנרגיות בין השחקנים/הזמרים לצופים באולם, ע"פ זמזומם של הפזמונים כשההצגה הסתיימה –  "לעבור את הקיר" עמדה במשימה.

 

גם מיכל משתוקקת לעמוד במשימה ובאתגר. שלושה שבועות נדרשים עבורה כדי להגיע אל קו הגמר, והיא לא בוחלת בשום אמצעי. במסע המפרך שלה אל עבר המיוחל היא תפגוש את הזמר הנערץ עליה, היא תקיים דייטים בלתי פוסקים, ובאופן כללי כל מי שייקרה בדרכה ייחשב לבעל פוטנציאלי למימוש מאווייה.

 

הדבר היפה באמת במחזה ובדינמיקה התוססת שלו היא שחרף העובדה שהוא ממוקם פורמלית וגיאוגרפית במחוזות הדת, הוא דובר שפה חילונית לגמרי. שום מיסיונריות שהיא, שום הטפה בנועם נוטף דבש, שום שכר ועונש אימתניים – הכל התרחש בתודעת הזרימה האנושית. למעשה יצירתה המאד מקורית ונועזת של בורשטיין, כשאמונים עליו המחזאי וכותב מילות השירים אורן יעקובי ולצידו הבמאי עידו רוזנברג, מציגים עבורנו דילמה שעטופה באמונה.

 

לא בהכרח תורנית, אלא כזאת שחופש הבחירה והמינוף התודעתי של הגיבורה ניצבים במרכזו. זאת שלא תוותר, שלא תתייאש, שכל הסובבים אותה יחשבו כי יצאה מדעתה וימשיכו לתמוה על החצפת הפנים שלה כלפי היושב במרומים והעמדתו בלוחות הזמנים הנוחים לה – והיא בשלה. תוסיפו לכך את העובדה שהסיפור נכתב ע"י אישה והגיבורה היא אישה והרי לפנינו מימד פמיניסטי, כזה הקורא תיגר כלפי כ"כ הרבה מושגי יסוד, עד שהמילה "חתרנות" כבר נהפכת בו לקלישאה.

 

יופיה של ההצגה טמון מבחינתי בראש ובראשונה במוזיקה הסוחפת שלו. לכך אחראיים שניים : עילי בוטנר על הלחנים ( והשותפות בכתיבת המילים ) ואמיר לקנר על העריכה המוזיקלית והעיבודים. כ"כ קליטים וחודרים לנפש פרי עטם, פרי מזמורם של הזמרים והשחקנים בהצגה, כ"כ אותנטיים וקולחים עד שנדמה כי הפיוטים הללו היו הם חלק אינטגרלי ממחזור התפילות היהודי, והיו קיימים בו מימים ימימה.

צילום רדי רובינשטיין

 

העובדה כי נכתבו והולחנו במיוחד עבור המחזה מעניקה להם רובד כמעט מיסטי, שלא לדבר על כפלי המשמעות המילוליים והסימנים המטרימים המצויים ברבים מהשירים. בוטנר ולקנר יצרו למעשה אלבום מוזיקאלי, כזה שיצירותיו המולחנות יכולות בנקל להשתלב בפלייליסט של ישראל 2022. למרבה המזל והשמחה, העזרים כנגדם בדמות משתתפי ההצגה, ידעו היטב את מלאכתם – גם כזמרים וגם כשחקנים.

 

הגר אנגל בתור אחותה החילונית של מיכל היא מופת של התרסה חיננית. הגר התל-אביבית – זאת שדי באיזכור עיר מגוריה על מנת לאפיין אותה במתירנות ללא גבולות – משרטטת דמות של אישה שלא נענית לתכתיבי החברה. היא ישירה וחדה, ובדרכה היא משלימה את אחותה. אלירן הרוש כשימי בעל אולם השמחות הוא הדמות המופנמת לכאורה,שחקן אופי מופלא - כמו שנאמר "מים שקטים חודרים עמוק" - כשבדרכו העקלקלה הוא מבחין במיכל, ער למצוקותיה, טווה את הרשת ומצפה לתוצאות.גם אוולין הגואל בתור שוש האמא, מפגינה תצוגה מרהיבה של סערת רגשות, חושים פקחיים, התבוננות יסודית ובעיקר מעשיות.

 

הגואל כ"כ חיונית וסוחטת פרצי צחוק עד שמתחשק לראות אותה שוב ושוב על הבמה. למען האמת, שווה לכתוב עבורה תפקיד ראשי כדי למצות את איכויותיה כשחקנית, הן כקומיקאית והן כאשת דרמה. 

 

צמד הכוכבים הם ללא ספק עוז זהבי וחן אמסלם. זהבי בתור יוס, זמר הנשמה המתחזק בדת, זה שכובע לראשו, שיריו רוויים ברגש, בתפילות ובחיפוש מתמיד – הוא כהרף עין קריקטורה על זמרים מסוגו הכובשים את מפת המוזיקה הישראלית ושלל הבמות בשנים האחרונות.

 

רק כשצוללים לנפשו, לנבכי אישיותו מגלים שזהבי/יוס משכיל לשיר נפלא וגם להעביר מסר : הוא הרבה יותר מעוד כוכבן וסלבריאטי לרגע המלהטט בפסיכולוגיה בגרוש. הוא עולם תוכן מבעבע בהכלה ובחמלה. זהבי מתעלה פה לדרגת אמנות, הצבועה בגוונים חושניים ופגיעים. חן אמסלם כמיכל – עדיין במילעיל – היא מניפה של יצרים: פשטות לצד תחכום, תרה אחר האמת האבסולוטית אך יודעת לעגל פינות, חזקה ומתחנחנת בעת הצורך.

 

מיכל משוטטת כל העת ומשתוקקת למצוא את האחד, כשאמסלם מציידת אותה בארגז כלים של עוצמות. כנגד כולם היא עומדת, ואם או בלי קשר ליכולות שלה לבסוף לזכות במושא תשוקותיה היא מבחינתי עברה את הקיר.

 

אורן יעקובי ועידו רוזנברג העניקו לנו ברגישותם ובהכירם את הניואנסים הדקיקים הצצה חטופה לעולם עם מושגי יסוד שונים, אך בה בעת רקחו תמהיל של שמחה מזוקקת, אופטימיות ללא קץ וציפייה לרגע הישמע הגונג. "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה / והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא" כתב המשורר נתן זך בשירו האיקוני "לא טוב היות האדם לבדו".

 

מיכל כאמור אינה מתמהמת, ולשאלת מיליארד הדולר "האם יימצא החתן ?" אשיב בציטוט מתוך אחד משירי המחזה : "להאמין ברגע, לתת לזה את הזמן / הוא על מפתן הדלת, הוא כבר קרוב לכאן". ומעבר לזה ברוח הטרמינולוגיה – די לחכימא ברמיזא ...
 

צילום רדי רובינשטיין

 

עוד ב-הצגות חדשות:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.