אקדים את המאוחר ואומר שלדעתי רבקה מיכאלי מבצעת ב"חסד מופלא" את תפקיד חייה. זאת אומרת, השחקנית המחוננת הזאת כבר גילמה ברזומה העשיר שלה את אי אלו "תפקידי חייה", אך דומה כי מיכאלי בסרטו האחרון של עמוס גוטמן מתעלה על עצמה, ודווקא משום שאנו רגילים לראותה כקומיקאית האולטימטיבית עם הפאנצ'ים. בסרט ההוא – היפה, החכם, הרגיש – היא מנחיתה את הפאנצ'ים ביכולותיה הדרמטיות. בשתיקות הממושכות, במימיקות הכואבות שמנסרות את הנפש, ובעיקר בווליום הירוד, שניתן לייחס אותו לדיבור שקט, אך כשבנך שב ארצה לביקור מהניכר, גוסס מאיידס ואת מודעת לכך שזוהי פגישתכם האחרונה, הווליום הוא פועל יוצא של קדרות אפלולית, של עצב תהומי, ושל בור ריקני שספק אם יתמלא אי פעם. מיכאלי זכתה באותה שנה 1992 בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, וזה אנדרסטייטמנט ..
סצנה שולית מסרטו "בר 51" חושפת באופן מזוקק את מיקומו של גוטמן בטריטוריה הישראלית, ואת הסרקזם שלו כלפי הווייה מכוננת בה. הגיבור תומאס בגילומו של השחקן ג'וליאנו מר צופה בתוכנית טלוויזיה, כשעל המסך מופיעה מלכת השירה בציבור של אותם הימים שרהל'ה שרון, ולצידה חיילי צה"ל, והם מזמרים את מיטב שירי ארץ ישראל. שרון מאחורי הפסנתר קורנת וחגיגית, לבושה לבן, והחיילים במדים ירוקים. מר מביט בתמונות המרצדות, וחוסר שיוכו בולט למרחקים.
הזרות כ"כ צורבת, וללא ספק היא המשל והנמשל לתחושותיו של גוטמן עצמו. מה לשירי הקונצנזוס הללו המפארים את האומה ולאמירותיו של גוטמן ? מה ללוחמים המיליטריסטים, המאובקים באחוות רעות של שדות קרב ולדקדנטיות של מי שנחשב לפורץ דרך בטקסטים ובצילומים שלא היו עד כה בישראל ? הנידחות, הניכור, הקנאה והעויינות של אותם הדקות הם האגרוף המלובן של גוטמן כלפי המיינסטרים הקדוש והנלעג בד בבד.
עשרים ושש שנים לאחר סרטו הדוקומנטרי של הבמאי רן קוצר "עמוס גוטמן", יוצא לאקרנים החודש "טאבו" פרי יצירתו של שאולי מלמד. בסרט הנוכחי ניתן לומר כי כל השאלות והתהיות שנותרו מרחפות בחלל האוויר לאחר הצפייה בסרט של קוצר, כמו מתפענחות בשעה ורבע העכשווית. קוצר בשעתו ראיין אין ספור אנשים מהרדיוס של גוטמן – השחקנים שעבדו עימו לאורך השנים, חבריו למקצוע ולתעשייה הקולנועית, וכמובן גולת הכותרת שהיא בני משפחתו, כשאימו ואחותו גרמו לכל מי שצפה בהן לדמוע – והרכיב פסיפס אמנותי על פועלו של היוצר, כשהיה בן 39 שנים בפטירתו, בתחילת 1993.
מלמד לעומתו נמנע מהקונספט הזה, ופרט לשיחה עם מי ששימשה כעוזרת הבמאי בסרטיו, המצלמה מתמקדת בגוטמן עצמו. הוא נחשף בערוב ימיו, גופו כחוש, פניו שקועות והמוות נוכח בכל פריים. אישיותו הטווסית כמו הנמיכה קומתה. הוא מדבר חופשי – כמעט ללא מעצורים – על הקריירה הענפה שלו, שנגדעה באיבה בשל מחלת האיידס כאמור, ועל ארבעת הסרטים הארוכים שהספיק ליצור בעשור וחצי של פעילות. החל מ"נגוע" הארוך ( וכדי לסבר את האוזן נציין כי קדם לו "נגוע" הקצר, מ"ס שנים קודם לכן ), עבור ל"בר 51", המשך ב – "חימו מלך ירושלים", והיהלום שבכתר "חסד מופלא". ארבעת הסרטים לא היו אחידים מטבע הדברים ברמתם, השניים הראשונים התקבלו בהערכה מצד הממסד של אותם הימים – תחילת ואמצע האייטיז, לא דבר של מה בכך – ואילו "חימו" נקטל כמו במרחץ דמים. ספרו של יורם קניוק עובד למסך הגדול ע"י גוטמן בשיתוף חברתו המחזאית והבמאית עדנה מזי"א.
האפוס ההיסטורי המלחמתי הזה עמד בניגוד מוחלט לקווי אישיותו של גוטמן החתרן, האנטי הירואי בעליל, זה שהצבא סימל את הערכים הסותרים לתחומי העניין שלו. עדינותו המכחולית, העירום המופגן והססגוני, משחקי האור והצל, יופיין של דמויותיו, וכמובן עולמו הלהט"בי, שהלך ונבנה מסרט לסרט, בישראל השמרנית, כשמשכב זכר היה עדיין אסור, עבירה חוקית באותם הימים. טאבו אם תרצו, כשם הסרט הנוכחי, והתחושה היא מציאות של אדם נגוע, רפרנס ליצירת ביכוריו. לא רק נגוע באופן המצורע בו החברה ראתה את ההומוסקסואל (המונח הרווח באותה התקופה), כי אם בתחושה הפנימית בה הפרט תפס את קיומו, כפי שגוטמן צייר אותו בגוונים הנועזים של תשוקה בלתי נדלית, שנאה עצמית לעצם קיומו, תחושת נרדפות, וכמעט הגלייה מכל המרחבים הציבוריים. "חימו" משנת 1987 היה ניסיון שלא עלה יפה מצד גוטמן לבדל את גוף יצירותיו מהעיסוק האובססיבי בנטייה המינית. אך הזיוף והצרימה היו כה עזים, כ"כ לא גוטמניים במהותם, כך שסרטו השלישי הצטייר ככישלון מוחלט.
וכעוף החול שדגר ודגר זמן ממושך, שב גוטמן לנמל הבית שלו – המוכר, האהוב והטבעי – ונסק למרומים חמש שנים לאחר מכן. "חסד מופלא" לדעתי הוא פסגה תרבותית, הוא קטגוריה בפני עצמה של שלל מרכיבים הכוללים : סיפור, עריכה, צילום, מוזיקה מרהיבה, עוצמתית ופוצעת של ארקדי דוכין, ומשחק מוקפד של רבים וטובים. פרט למיודעתנו מיכאלי, כיכבו שם שרון אלכסנדר, אקי אבני, גל הויברגר, חינה רוזובסקה, דב נבון, איגי וקסמן, קארין אופיר, ואפילו דוגמנית ידועה שהיתה אז ילדה בת 7, וככל הנראה היה זה פרסומה הראשון אי פעם.
אם תתאזרו בסבלנות אגלה לכם את שמה בסוף הכתבה. מכל מקום ניתן לומר שגוטמן עף בסרט הזה. העלילה הכמעט אוטוביוגרפית של תומאס גיבורו השיקה לחייו של גוטמן עצמו. את רבקה מיכאלי הוא בנה כך שתיראה כמו אימו האמיתית קטי גוטמן – אישיות נדירה לכל הדעות, שהיה לי הכבוד להכיר אותה. את שרון אלכסנדר הוא פיסל באופן פגיע ומיוסר לצד הקוצניות והחספוס שמתפרצים לפרקים, וגל הויברגר בתור השכן שמתאהב בתומאס הוא מלאכת מחשבת של נתינה, רוך וחסד.
"טאבו" חושף המון מעולמו סבוך הסתירות של גוטמן, מהידיעה כי שעון החול שלו קצוב, וכמי שמשוחרר מעכבות הוא מגולל את קורותיו. חושף את שמו המקורי – אוגוסטוס למי שתהה – מתעכב על יחסיו הכמעט סימביוטיים עם אחותו מירי ( כש"בר 51" כמו מתכתב עם מעלליהם, בגילומם המופתי של סמדר קילצ'ינסקי וג'וליאנו מר ), על הקשר היפה עם בן זוגו אהרון מיטשל – שמבליח בסרט לכמה שוטים – ובעיקר על כאבו שלא זכה להיות חלק מהממסד, הגם ששום דבר בעשייתו הקולנועית הבועטת לא יכול היה להימצא בקונצנזוס. הוא רצה לומר את האמת שלו, ובדרכו גם ניסח אותה, אך שהעולם סביבו יכיר באיכותיו שלא פוסעות בתלם.
הסרט לא מפתח את יחסו עם מעט מגיבוריו על הסט, כמו יהונתן סגל, שגילם את רובי ב"נגוע", כשהחשיבות להביו את פשר האינטראקציה האמביוולנטית של השניים נותר חידתי. הבמאי שאולי מלמד אוהב ומעריץ את גוטמן, האייקון והדימוי. הוא ניזון מהטקסט המילולי של הקלטות בהן גוטמן דיבר, ושזר לתוכן את עבודותיו. "טאבו" הוא סרט קשה, ולו בשל חזותו הדועכת של גוטמן, אך גם בשל החומרים אותם הוא מנכיח לקהל.
הצופים מחו דמעה במהלך ההקרנה, ולאחריה בשלב השאלות והתשובות נרשמה סקרנות והיענות. לכו לראות את היופי הנשגב הזה, בעידן בו מצויה מדינת ישראל בכלל וההתקרנפות הקולנועית בפרט – מתוך רצון להחניף למולך, זה שהיוצרים סמוכים על שולחנו – מלמד העניק לנו דקות ארוכות של נוסטלגיה בלתי דביקה, אסתטיקה שופעת חולשת אנוש, ומלאת געגועים לגאון קולנוע, שאלמלא נסיבות חייו הטרגיות עוד היה מפאר ומעטר את המסך הגדול.
רבקה מיכאלי – הלא היא רבקל'ה – זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. מעטות הפעמים בהן סרט אחד, יצירה אחת, ראויה למצב אותך בפנתיאון, בקאנון העליון. דמותה של מיכאלי ב"חסד מופלא" היא אכן קאנונית, ולו רק בשל כך היא היתה ראויה לזכות לא רק בפרס השחקנית הטובה ביותר, אלא בפרס ישראל. עוד לא מאוחר, ויהיה זה חסד מופלא לטעמי גם עבורה וגם עבור גוטמן על התפקיד החריג בנוף שתפר למידותיה.
נ.ב.
התאזרתם בסבלנות, ולכן מגיע לכם לדעת מי הדוגמנית המפורסמת שהשתתפה בסרט. האם שמעתם על בר רפאלי? ולמי שאינו מאמין, שיצפה ב"בחסד מופלא". לא שצריך סיבות או תירוצים לכך