חיפוש

יומנה של הנערה ממול

יוקי לביא הלך לצפות בהצגה החדשה 'אנה' בתאטרון הקאמרי וחזר לספר לקוראי ויטרינה על הצגה ששולפת את העבר מן העבר ושמה אותו בתוך ההווה

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

זו איננה צוואה רוחנית

משימה בלתי אפשרית הופקדה בידיהם של ג'סיקה דורלאכר ולאון דה-וינטר, זוג הסופרים ההולנדים שניגשו למלאכת עיבוד יומנה של אנה פרנק למחזה בשר ודם. שלל הדמויות המרצדות בין דפיה של הנערה בת ה – 13 , שקורותיה בדירת המסתור באמסטרדם בה שהתה עם משפחתה היו לתיעוד המוחשי ביותר מולו ניצבה ההווייה האנושית באחד מפרקי הזוועות ההיסטוריים שלה, הפכו טיפין טיפין הודות לשניים מאוסף מילים למעטפת של רצונות, פחדים, אהבות, תשוקות ומזימות. אין לראות באנה ובסובבים אותה באותן שנתיים אימתניות מופת מוסרי, לא זו היתה צוואתה הרוחנית ולא זה המסר המובלע ביצירתה. בת העשרה כמהה להיצמד לשיגרת חייה – ככל שניתן בנסיבות ההן – ולבטא את תכני היום יום שלה באופן דומה לנערה כזאת או אחרת בת גילה שזכתה להתבגר במקומות שונים ומעצבי תודעה מחוץ לארבעת קירות המחסה.

במות מסתובבות

אלון אופיר, הבמאי ומי שאמון על הכוריאוגרפיה, בסיועה של לילי בן-נחשון התפאורנית, בנו קוביית בטון דו מפלסית על בימת תיאטרון הקאמרי, מעוזה של ההצגה בהפקתה הנוכחית. הבמה המסתובבת, שנדמתה לבית בובות מיניאטורי, סיפקה לנו הצצה כמוסה לחדרים בהם שכנה משפחת פרנק, כשבצוק העיתים נאלצה להעניק חסד למשפחה נוספת – ואן פלס – ולד"ר פפר, רופא שיניים שאף הוא נס על נפשו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. 8 הנפשות הפועלות הללו – קיטוב כמעט גרוטסקי של הבדלי טמפרמנט, תפיסת עולם, ופערי השכלה, הם גלגליה של תיבת התהודה הקולנית במהלך השעתיים וחצי המסחררות, כשמטבע הדברים ציר העלילה מונח על כתפיה של אנה (בגילומה של דנה מיינרט) ותעתועי חייה מלאי התהפוכות עד לסוף הידוע והבלתי נמנע.

הגלגול של אנה פרנק

ההצגה מתחילה במפגש דמיוני בבית קפה אחרי המלחמה בין עלמה אלגנטית ונינוחה לגבר צעיר ומצודד שמקצועו – מו"ל מפורסם ובעל קשרים, קוסם לה. היא, כפי שנגלה מיד, אינה אלא גלגולה של הנערה "אנה פרנק", אותו מותג ספרותי הקורץ לברנש (כשגם זהותו הממשית תתברר בהמשך), ולפיכך ינסה בכל כוחו להפוך את האפיזודה החד פעמית שנקרתה בדרכו למינוף עסקי משתלם. אנה פרנק "הבוגרת" ששה לשתף פעולה עם המו"ל שלצידה, כך שלפרקים אנו מתוודעים לזוג המצחקק שלפנינו, לפרצי השיחות המתנהלות ביניהם, ואז בהבזקי פלאש-בק חדים חוזרים לנקודת המוצא, לעולם ההוא, לדירה ההיא, לאנשים ההם שאפפו אותה ושמלפיתת הברזל המכאיבה של עברה ביקשה להימלט. מכחולו הרגיש של אופיר שרטט בקווים דקיקים את סיפור המסגרת האופטימי הזה, כשצמד השחקנים בו (אורי זלצמן בתפקיד המו"ל מקרין עידון אצילי ותחכום כובש) שוזר את רקמת אי הידיעה מפני הגורל האורב בפינה. ההחמצה המכבידה והדחוסה לקראת סוף המחזה – כשבועת האשליה מחשבת להתנפץ – היא ההישג המותיר אותנו פעורי פה, תמהים בפעם המי יודע כמה על חמקמקותו של הטבע האנושי וה"מה היה קורה אילו...". "משפחת משפחת פרנק: עדי ארד, אוהד שחר, דנה מיינרט טל בלנקשטיין. צילום :כפיר אנה בולוטין

דור ההורים

יגאל זקס הוא ד"ר פפר המאגד באישיותו את סך מצבור הפגמים: שחצנות, פטרונות, פומפוזיות ונרגנות. הוא האדם הבודד בין קירותיה העירומים של הדירה, וכנראה שחש, לפחות בעיני עצמו, כ"מבוגר האחראי" שבחבורה. רק ש"לתפקיד הנכסף" הזה לוטשים עיניהם שניים נוספים: פוטי ואן-פלס ואוטו פרנק. ואן-פלס (מוטי כץ) הוא איש ארצי, מחוספס, חרצובות לשונו משוחררות תמידית ותנועות גופו משדרות אלימות כבושה. כץ היטיב לתאר את האיש גדל המידות הזה גם ובעיקר ברגעי חולשתו, כשמציאות הדמים מרחפת מעליו. אוטו פרנק, אביה של אנה (ניצול השואה היחיד במחזה) הוא ההיפוך הגמור של שכנו. משכיל ותרבותי, נעים הליכות, מסביר פנים, ער לסיטואציות האימה המתרגשות על סובביו ומבקש להקהות את עוקצן ככל שמסתייע בידו. אוהד שחר, שחקן ותיק ובעל קול קטיפה סמכותי, מעניק לנו תצוגת תכלית של כריזמה וחום שופעי חמלה. עדי ארד היא רעייתו אדית פרנק, המצוייה בתווך בין מסירותה האמהית לשתי בנותיה מרגוט ואנה לפחד המצמית אותו היא חווה במינונים תכופים. היא מפגינה איפוק, אך לא בוחלת גם בעימותים עם האורחים המקיפים אותה. אחת מהן היא מוטי ואן-פלס, שמפלס החרדות שלה מרקיע שחקים ומשמש כר פורה להתנגחויות בלתי פוסקות עם כל הנקלע לשטחה – לרבות בני משפחתה. שרה פון-שוורצה מחוללת פלאים בתפקידה זה. השחקנית עתירת הניסיון ממש מתעלה על עצמה כגברת הזעיר-בורגנית שנתלשת מאזור הנוחות של מחייתה היישר לזרועות המדמנה הזוועתית. השובע אליו הורגלה הוא הדיסוננס המהותי אותו ביקשה להביע אנה פרנק, הניגוד מעורר הפלצות בין הרווחה של פעם לדלות החומר בערוב הימים. פון שוורצה מבכה את מר גורלה כמעט בכל רגע נתון, כשאחת מהסצנות מפלחות הנפש מתרחשת כשלתדהמתה היא מבינה כי בעלה מישכן את מעיל הפרווה היוקרתי שלה. " זה היה הלוקסוס האחרון שעוד נותר לי. למה מכרת אותו?" קוננה בלא הרף, מותירה אותנו להרהר בפשר דבריה. לא פינוק וגחמה ילדותית בצבצו בהם, אלא זעקה לנורמליות ולסדר הקיים אותם איבדה בחטף, רצונה לשמר את השפיות, כשסמל הסטטוס האופנתי הזה מקשט את ההזייה הטרופה אליה נכספה כ"כ. טל בלנקשטיין היא מרגוט, אחותה הבכורה של אנה. צדק פואטי מאוחר דלה אותה מאלמוניותה, וחידד בה יצרי אנוש של טוב לב, בגרות (כפויה), רוח נדיבות הזורמת בעורקיה, וחביבות לבריות. לטעמי היא היתה תגלית מרעננת, לא עוד "אחותה של" כי אם נערה זקופת קומה המייחלת למקומה הראוי בהיררכיה המשפחתית. "צילום צילום כפיר בולוטין

אלפי אלומות של אור

דנה מיינרט היא כאמור אנה פרנק – זו שמחד כלואה בכתלי דירת המסתור ומאידך מפלרטטת עם המו"ל בבית הקפה. אהבת החיים שלה חודרת לכל תא ותא בגופו של הקהל, עליצותה מסתמנת כחמצן קיומי ההולם באגרופיו בטירוף המשתולל בסמוך, סקרנותה היא לחם חוק מנת חלקם של כל נער ונערה, ומשובת הנפש שלה בשילוב חיוכה המתריס כמו מעתיקים את יומנה אל פתחו של בניין מגורים אקראי – בישראל ובחו"ל – והופכים אותה לבת השכנים ממול. הנערה שמשחקת לצידנו מחבואים ותופסת, זו שלחלקנו היא חברה קרובה ואשת סוד נדירה, מי שלומדים עימה לבחינות, התלמידה שמחברותיה מסודרות להפליא וכתב היד שלה מעוגל וקריא, זו השקדנית, זו הנבונה, זו שעתידה לכבוש ביום מן הימים כל פסגה ופסגה אליה תשאף... וזו שלא יכולנו להציל מציפורניו של האייב הטורף. דנה-אנה חומקת לנו מבין האצבעות, מייסרת ומענה אותנו במחשבה מעורפלת על טיב חייה וגורלה האלטרנטיביים. דנה-אנה מייחדת את יומנה למין מונולוג פנימי פרטי אך ככזה שצובע את אפרוריות ימיה ולילותיה בגוונים של התרחשות דינמית. גם כשקוביית המסתור צרה עליה כעולם נמלה היא מבקיעה אותה באלפי אלומות אור זוהרות המשמשות השראה ויופי כפי שהיא עצמה תיארה בשורותיה הצפופות: "אני השתניתי ולא סתם, מן היסוד, לחלוטין ובכל דבר. הדעות שלי, התפיסות שלי, הראייה הביקורתית שלי, החיצוניות שלי, הפנימיות שלי, הכל השתנה. ואני יכולה לומר שהשינוי הוא לטובה. אינני יפה, אינני אינטליגנטית, אולם אני מאושרת ואעשה הכל כדי להישאר מאושרת...אני רוצה להביא תועלת, הנאה ותעוזה לאנשים סביבי, אף שהם אינם מכירים אותי. אני רוצה להמשיך לחיות לאחר מותי. האם אוכל לכתוב אי פעם יצירה גדולה באמת? האם אהיה אי פעם עיתונאית וסופרת?" למעלה מ- 70 שנה לאחר שנספתה במחנה "ברגן-בלזן" והתשובה לשאלתה מובנת מאליה ללא עוררין.

ציון במדד ויטרינה: 9

עוד ב-חדש בתאטרון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.