טריו תרבות

חורשת האקליפטוס בברודוויי

ואז לקראת סוף המופע, בתום שעה וחצי של להיטי קלאסיקה נוצצים, משב רוח מרענן ומתריס לתקופה הנוכחית, טיפסה בגרון המועקה. היא התגברה משורה לשורה, עד שהפכה לדמעות ממש. מה פשר הלחלוחית הזאת ? תהיתי, הלא שמעתי אין ספור פעמים בעבר את "חורשת האיקליפטוס", אחת מיצירותיה היפות והנשגבות של נעמי שמר. היא תמיד ריגשה אותי, אך מעולם לא גרמה לי לדמוע. ונדמה לי שהתשובה היתה קשורה לשילוב בין מבצעת השיר שהגיע מכוכב לכת אחר, לארץ ישראליות הפשוטה, התמימה והטהורה בה חוברו המילים : "כשאמא באה הנה יפה וצעירה / אז אבא על גבעה בנה לה בית / חלפו האביבים, חצי מאה עברה, ותלתלים שחורים הפכו שיבה בינתיים". אכן מילים שמבטאות כמיהה, נוסטלגיה חרישית. מבצעת השיר הנוכחי אמה קינגסטון יצקה לתוכו את הזוהר והמבטא האנגלוסקסי, כיאה למי שחרשה בעברה את בימות ברודוויי. קשה להעלות על הדעת ניגוד אמנותי שכזה, שהתגלה כפלא ממש.

ואת הפלא הבימתי הזה יצר צחי סיטון, זמר כ"כ ישראלי, ועם זאת כ"כ מזוהה עם החיבור לעולמות מחזות הזמר. פעמים רבות צפיתי בו על הבמה, והפעם נדמה כי התעלה על עצמו. "ברודוויי- ישראל" זהו שם המופע בה סיטון אירח את כוכבת הווסט-אנד אמה קינגסטון, והחיבור בין השניים היה מרהיב למן הרגע הראשון. האולם במוזיאון ת"א מלא,  בין השורות הבחנו  גם בכלת פרס ישראל נורית הירש ( שותפתו של סיטון למופע נוסף בו השניים מבצעים את יצירותיה של המלחינה ), והקהל ראה ושמע את להיטי הנצח שלא נס ליחם : "קברט", Anything you can do"", I feel pretty"", Don't cry for me"" ( השיר מ"אוויטה" שבעקבותיו התפרסמה קינגסטון בקריירה כעולמית ), מחרוזת קזבלן וכנר על הגג, ואיך אפשר ללא רוח הרפאים שתמיד מקשטת את מופעיו של סיטון, הלא היא "פנטום האופרה" המחרידה והלופתת? זהו סיבוב הופעות שנערך ברחבי הארץ, קינגסטון סיפרה על חוויותיה מישראל, על הימים בהם היא שוהה בת"א, והכימיה שהתבטאה בהרמוניה הקולית גם גלשה לאינטראקציה הבינאישית של הצמד.

מתבקש היה לכתוב "שעה וחצי של אסקפיזם מלטף והכרחי", אך למעשה מדובר בהרבה יותר מכך. זהו מופע הצדעה למחוזות השפיות, להשתוקקות נואשת לבועות של חסד חמקמק ומתעתע. אולם המוזיאון כאמור מצוי בטבורה של כיכר החטופים, כך שבתום המופע בועות החסד מתנפצות ומתפוגגות, וממילא כולם חווים לפרצוף את המציאות הישראלית המצליפה והמייסרת. 

"חורשת האקליפטוס, הגשר הסירה / וריח המלוח על המים ..." ממשיכות להדהד שורות המחץ הבלתי נשכחות של שמר, מתערבבות עם הדמעות המלוחות שזולגות בשל העוצמה המוזיקלית הבימתית שהעניקו לנו שני הזמרים היפים והמשובחים בקיץ 2024 , ושהודות להם חשנו לרגעים ספורים וממושכים את קסמו האוניברסלי של ברודויי ...
  

מי מפחד מהתינוק המדומה ?

אוגוסט 2024, והכותרת "עשרה חודשים" מטעה למדי. מטבע הדברים המחשבות נודדות אל השבת ההיא, אל אותה טרגדיה וקטסטרופה של אוקטובר אשתקד, שבימים אלו מציינים עשרה חודשים להתרחשותן. אך למעשה סרטו של עידן הובל איננו קשור לזה בשום צורה. ההיפך הוא הנכון - בטבח הנורא שמדינת ישראל חוותה העיסוק היה בהשמדה ובגדיעת החיים, ואילו הפיצ'ר הייחודי הזה נסוב על יצירתם. לפחות למראית עין..

"עשרה חודשים" ומתחת נכתב "נפלאות האילוזיה", אך שום יופי או שמחה לא חוו האנשים שהקיפו את מירב, גיבורת הסרט. לאחר אין ספור ניסיונות כושלים להתעבר, היא ובעלה אמיר מתבשרים על ההיריון המיוחל. בגיל 44 , זוהי אכן בשורה מדהימה, הבטן תופחת, הגוף נותן את אותותיו, והחזות היא של אישה בהיריון לכל דבר. אך כאמור למראית העין, היות ומירב איננה באמת בהיריון. בבדיקת האולטרה סאונד פתאום לא חשים בדופק העובר, ולמרבה הכאב הרופאה מודיעה לה שזהו היריון מדומה.

כלומר, כל התסמינים הרפואיים לרבות השינויים הפיזיולוגים מדמים היריון, אך אין עובר בתוך הרחם. לא צריך תרגיל בדימיון מודרך להבין את גודל השבר. מירב מספרת על כך בחשש לאמה רננה, והשתיים מחליטות להסתיר זאת מהבעל, לעת עתה. ימים ספורים לאחר מכן, כשיחזור מנסיעת עסקים, זה יתגלה. ואיך הייתם נוהגים במקומו ? דורשים להפסיק את ההיריון, ולדעה הזאת שותפה גם רננה. אך מירב – שתשוקתה לפרי בטנה כה גדולה – לא מוכנה לשמוע על כך. היא נאחזת בהיריונה המדומה, ולא תיתן לאף אחד לגזול ממנה את רגש ההורות שהיא מעניקה ליצור שבבטנה.

החודשים עוברים, נראה כי מירב עומדת ללדת, אך האמת המרה מאלצת את הסובבים לה לנקוט ביד קשה כלפיה וכלפי בחירתה התמוהה. האילוזיה הופכת לממשות, ואין כל דרך אחרת לתאר את התנהגותה אלא בסחרור דעת, כזה שמתקיים בה במציאות אלטרנטיבית, וגורם לקרובים לה ביותר להבין כי היא פסע מהתהום.

בדברי ההסבר של הבמאי הוא משתף כי כשהשחקנית הראשית שהיא חברה טובה שלו היתה בהיריון ( לשם שינוי אמיתי ), הוא חווה פלאש-בק לדודתו שהיתה בהיריון מדומה, וגופה החל לייצר חלב. כך נולד הסרט, ובעזרת בן זוגה של השחקנית הצלם דויד סטרז'מייסטר הם צילמו את בטנה ההולכת וגדלה, והתסריט למעשה נכתב תוך כדי. ומכאן גם ההגדרה "פיצ'ר ייחודי", שהלוא היכן עוד נשמע סיפור מהמם שכזה? זהו קאסט לא גדול, אך שלושת הסשחקנים הראשיים שלו הם פנטסטיים ומקצועיים.

זה מתחיל עם אמיר שמגלם אותו תום חגי, כשההרגל לראותו הוא בד"כ על הבמות, ונחשב לאחד מהכוכבים המעולים של תיאטרון "בית לסין". פה הוא מגלם את הבעל, וניתן לומר שהוא הבעל האידיאלי. קשוב לרצונותיה ולגחמותיה של אשתו, לא שתלטני, לא פסקני ולא כוחני, אלא מכיל, אוהב ועוטף. עד לרגע בו הוא מבין שאהובתו חייבת עזרה. הוא מנסה בכל כוחו להבין את תחושותיה, אך גם כוחו לא עומד בזה ברגע מסויים. וכך גם עידית טפרסון שנכנסת לנעליים של האם רננה. היא מגלמת שחקנית תיאטרון מצליחה ופופולרית, שבכל מאודה משתדלת להכניס תבונה למוחה של בתה. טפרסון עוצמתית, משכנעת בכאב אותו היא חשה על אובדנה של בתה היחידה, זורמת עם הטירוף בהתחלה, אך מתפרקת בשלב כלשהוא.

משחקה הוא מופת לאם מגוננת, שנאבקת על שאריות שפיותה של בתה, ולא תהסס להפעיל לחץ פיזי בלתי מתון בעליל. ואת מירב מגלמת שירי גדני – האם המדומה עם ההיריון המדומה והתינוק המדומה. גם מירב היא שחקנית תיאטרון, שמשחקת בהפקות שונות עם אמה. ניתן לומר שהיא חוסה בצילה, ואכן הקשר ביניהן הוא סימביוזי, אפילו לא ממש בריא. גדני מביאה למסך את הכוח שבתשוקה, שבכמיהה ויהי מה, וללא ספק את הסכנה שבהתעקשות.

הובל יצר מארג שלם של התנהגויות אנוש שמרתקות אותך אליהן בכל דקה ודקה בשעה וחצי הזאת. המשולש של הבת-הבעל-האם הוא פסיפס של תפיסות עולם מנוגדות, אך בדרכן גם משלימות זו את זו. שני מחזות קלאסיים מדוברים בסרט – "אמא קוראז' " ו – "מי מפחד מוורג'יניה וולף?".

באמא קוראז' של ברטולד ברכט המסר המובלע הוא העיקשות של האם הגדולה ללכת עד הסוף עם רצונותיה, להפוך עולמות, להתעמת עם כולם ולשרוד. יצר ההישרדות גובר על הכל. ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף ?" של אדוארד אולבי, אנו בעיקר זוכרים את הקרב בין בני הזוג מרתה וג'ורג' מול עיניהם המשתאות של אורחיהם הצעירים. עלבונות, אלימות והטחות אשמה הם המוטיב של היצירה הבלתי נשכחת הזאת, אך הם השלד והקליפה לסיפור החבוי בה.

מרתה לפותה במחשבה מתעתעת כי היה להם בן שנפטר, והיא לא חדלה מלהתאבל עליו. ג'ורג רומז לה כי זהו זיכרון כוזב, ולמעשה לא היו להם ילדים. התבונה מול הטירוף. זוהי אנלוגיה שבועטת בבטן, בסצנה הקשה בה רואים את מירב שרה את השיר הזה מהסרט, מתריסה את האמת שלה מול עובדות החיים שצובעות את עולמה בגוונים של מציאות קודרת.

"עשרה חודשים" הוא סרט על הרצון הבלתי נשלט לייצר דבר מה, לשחות נגד הזרם בדבקות של רעיון עיוועים, וביותר ממובן אחד להעניק פרשנות שייתכן ותבשיל לכדי אמת. אחרי הכל, בעידן ה"פייק ניוז" האמת והשקר הם מושגים ערטילאיים שאבד עליהם הכלח ...

המדרון החלקלק 

לכאורה הדבר הכי פשטני, הכי בנאלי שקיים, אך דווקא הוא מצליח להיות הסימן המטרים להתפוררות. המשפחה הכי מושלמת – אם, אב ושני ילדיהם – בחופש מהחלומות באתר סקי מרהיב. הם יושבים במסעדה, כשלפתע מפולת שלג מתקרבת ומאיימת על הנוכחים. האם המגוננת תופסת בחוזקה את ילדיה, אך האב נמלט על נפשו. לאן ? לתפוס מחסה. הפקיר את משפחתו המושלמת, ובמין אינסטינקט הישרדותי קמאי דאג רק לשלומו. כעבור מ"ס דקות מתברר שלא היה מדובר במפולת, אך אזעקת השווא הזאת היא ההתחלה לשירת הסירנה הצורמנית בין אדם לאבה, בני הזוג.

יוצרים לא מעטים השתתפו במישרין ובעקיפין בהצגה "כוח עליון" שמככבת על הבמות בימים אלו. הקומדיה המעט הזויה הזאת החלה כסרט קולנוע מאת רובן אוסטלונד השבדי, כשהעיבוד הבימתי נעשה ע"י טים פרייס הבריטי, ואת התרגום יצר דורי פרנס לצד הבימוי של גלעד קמחי הישראלים. תוצר הגלויות המופלא הזה נחת היישר לתיאטרון הקאמרי בת"א. "קומדיה קטסטרופלית" נכתב עליה בתוכנייה, ואכן חיי הנישואין של השניים עומדים על סיפו של פירוק.

זאת הבריחה, אי לקיחת האחריות, הפחדנות ולא מן הנמנע גם המיאוס מהכל – מהחופשות, מהנדנודים, מהתובענות של האישה והילדים. כל עסקת החבילה הזאת החלה להידמות לשגרה חסרת תוחלת, כשמפולת השלג היתה הטריגר המיוחל לקום ולעשות מעשה. זוהי קומדיה כאמור אך מהול בתוכה לא מעט חומץ.

זה הפער בין שאלות שהאדם מפנה לעצמו כתובנות באמצע חייו, זה הזרקור שמופנה לגבריות מול הנשיות, לצורך הכפייתי בשימור מוסד הנישואין, ובעיקר בדרכו העקלקלה הוא מעניק צוהר ולגיטימציה לפחד. מותר לך לפחד, גם אם אתה אב מתפקד, ובשם הפחד אתה עשוי /עלול לפעול שלא כמצופה, ואיך בכל זאת המשפחה והחברה יקבלו זאת. ייאמר לזכותו של קמחי שביים זאת בתועפות של צחוק, אך לא מנע את החסד הנלווה. האב איננו מוצג כדמות אנוכית או לא יוצלח, אלא כאיש מורכב, שמנסה לכפר על מעשהו, ותגובת אשתו דווקא מתגלה כנוקשה וחסרת חמלה לחולשותיו. 

האנסמבל שיצר את "כוח עליון" ראוי לכל שבח, וזה בעיקר מופנה לערן עצמון שעיצב את התפאורה, ולמוני מדניק שהלביש את שחקניו בקיץ המהביל בשלל שכבות. הקאסט מצחיק ומלוטש, ובלטו בו ג'ני ( שירן בוחניק ) וסוני ( יואב לוי ), חברים של בני הזוג, שבעל כורחם שותפו בפרטי הנטישה. הם מייעצים לחבריהם כמיטב יכולתם, נוהגים כלפיהם ברגישות, אך כשחוזרים לחדרם גם עבורם החווייה הזאת מייצרת מפולת שלגים בסולם אסטרונומי. לוי קומיקאי מדהים, עם יכולת תזמון יוצאות מן הכלל, והוא מביא אותן בכמויות גדושות להצגה הנוכחית. נטע גרטי היא אבה האישה, חסרת הרחמים מחד, אך גם פגיעה וכואבת מאידך.

הרגע בו היא מבינה שבעלה ברח באמצע הסכנה, התימהון והתדהמה שהשתלטו עליה הם תצוגת משחק לעילא ולעילא. היא מניפולטיבית, תככנית, אך בדרכה גם תדע לסלוח. לא בטוח שלשכוח...

יניב ביטון הוא ההומור בהתגלמותו. זאת לא רק "ארץ נהדרת", או "היהודים באים", אלו כל המימיקות. הוא לא מרבה להופיע על הבמה, אך כשהוא כבר נעתר להזמנה – כולנו נשכרים בשל כך. ביטון מזקק את דמות הגבר ההולך לאיבוד, את בן הזוג ואת האב התועה, את הילד הקטן שהוא משתוקק להיות. מאחר שמדובר בדמות אוניברסלית ולא דוווקא שבדית, ביטון נוסך לתוכה מאפיינים מגוונים. הוא לא מתיימר להיות אירופאי קר רוח ומזג, אלא הוא ומשפחתו הם התגלמות התייר הגנרי, זה שמרים את הקול, זה שמתפרץ, זה שבוכה כשצריך.

דמותו שבירה, חידתית ובלתי מפוענחת אפילו בתום השעה וארבעים בה מסתיימת ההצגה, ועימה מסתיים הסיוט שלו כנאשם וכמזניח. ביטון שלא הגן בחירוף נפש על משפחתו עושה הכל כדי להכות על חטא לאחר מכן. בדברי ההסבר שלו בתוכנייה הוא מוסיף כי הרעיון לגלם את אדם הפך אפילו קשה יותר לאחר השבעה באוקטובר. כל עלילות הגבורה ההרואיות וגילויי האומץ יוצאי הדופן של הורים כלפי ילדיהם שנחשף אליהם כמו צובעים בגוונים עלובים את דמותו של אדם. ללמדכם שהאקטואליה, בניגוד לאדם, לא יכולה לקום, לברוח ולנטוש.

היא פה, על אלפי תיאורי הזוועות שלה, שממסמרות אותך אל קרקע המציאות המדממת. צפו בקומדיה העוצמתית הזאת ללא שמץ של ביקורת או שיפוטיות. וכשתצאו מאולם, תהרהרו בשקט ובלחש עם עצמכם : "האם הייתי נוהג אחרת?"