חיפוש

חנוך לוין חי

ליליאן ברטו, מוני מושונוב ודרור קרן נותנים לנו ב"אוי אליאס, אליאס" ערב גדוש בחנוך לוין, ומוכיחים שחרף העובדה שהיוצר המחונן הסתלק - נוכחותו עודנה מתקיימת.

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים
"אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אך הוא לא אמר /החורף קר היה וכבר עבר / על האדון כמעט והגברת כבר..." מסך בד קטיפה על הבמה. שלושה כסאות ניצבים בחזיתה. פסנתרן אחד בצידה ( טל בלכרוביץ' המצויין, שאחראי גם על הניהול המוזיקאלי ). איש ואישה ואיש נגלים לקראתנו... אה, כן, וחנוך לוין אחד. הרבה חנוך לוין. ערב גדוש בחנוך לוין ממלא את האולם, ומדגיש במוחשיותו כי חרף העובדה שהיוצר המחונן הזה הסתלק מעולמנו ב – 1999, נוכחותו עודנה מתקיימת, כתיבתו כ"כ רלוונטית, תיאורי המצבים הגרוטסקים יותר והגרוטסקים פחות שברא עבורנו הינם תמצית מלאכת החיים החבוטה שלנו, ודקויות האנוש ששרטט בעיני הרנטגן שלו ובאבחנותיו החד פעמיות מדוייקות להכאיב. ואת הכאב הזה עזרו לנו לתרגם שלושת השחקנים – מוני מושנוב, ליליאן ברטו ודרור קרן – יוצרי ההפקה "אוי אליאס, אליאס", שאף הטיבו לביים את מערכוניו ופזמוניו של חברם האהוב. "...ועוד שנה חלפה, ועוד שנה אחת / וגברת כבר שכבה על משכבה לבד / חושבת איך כמעט היה וכבר אבד / לגברת כבר ולאדון כמעט..." שלל הקטעים שמרבית הקהל נחשף אליהם בתשעים דקותיה של ההצגה אינם חדשים עבורו, אין צורך להיות גרופי מושבע של לוין על מנת שיצלצלו לו מוכר. "מה איכפת לציפור", "האח", "הג'יגולו מקונגו" כבר הפכו לקלאסיקות של ממש בתיאטרון הישראלי. הערך המוסף של ההפקה טמון בעולמם הבימתי העשיר של שחקניו. מוני מושונוב, שכל ניסיון להכביר מילים על פועלו ייתפס כטרחני בעליל, מדגים לנו שוב ושוב את איכויותיו הקומיות, את התכתבותו עם דמות הפולנייה מ"זהו זה" ( בשני המערכונים " הרמטכ"ל הסיני" – בו גברת גימלאית מתבקשת לשמש רמטכ"לית בצבא סין, ומושנוב שוטח בפנינו את האבסורד וההתלבטות שבהצעה המפתה, וב"פוקס וקורץ" – דו שיח של שתי נשים במיטב שנותיהן, המרכלות על שכנתן השלישית, ועל היתרון העצום בלהמתיק סוד מפני חברתך הסקרנית והמרשעת), והן את כשרונו המפתיע כזמר. דרור קרן, שברפרטואר שלו השתתפות בהצגות רבות של לוין ( וביניהן "ההולכים בחושך", "אשכבה" ), הוא המגוון שבחבורה. לובש ופושט צורות, דינמי בתחפושות שעוטה על עצמו, פניו נסוכות הבעת נעבעך תמידית והוא מסתער על הדמויות בחדווה רבה: מערכון "שיחת הטלפון" (חילופי חולין בין שני מכרים המתעבים זה את זה ), "לאחר שלושים שנה" (מאהב עבר שפונה אל חברתו משכבר בתקווה שתואיל לשוב אליו), "הכובע בלו" (משחק מופתי עם מושונוב, המתאר את סגולותיו של כובע המשמש גם לסל קניות), ובכלל נראה כי גם בתלאות היום יום על הבמה, גם בסבל הבלתי אפשרי, חיוך ממזרי ינצנץ לעברנו מכיוונו, תוך קרית עין "לווינית" טיפוסית. ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין ומי שהגתה את הרעיון למופע, היא הצלע הנשית ובהתאמה גם המחוזרת. "הג'יגולו מקונגו", כאמור, בו היא מגלמת תיירת מערבית הנתקלת בדמות מקומית כשהאינטראקציה ביניהם היא בבחינת פנטומימה ומימיקה מושלמת. "בית המרקחת" – קטע ההדרן – בו ברטו היא הרוקחת שטועה לחשוב כי לקוח מזדמן מעוניין בה, אינה מבזבזת זמן ועוגבת עליו ללא כל בושה. והדובדבן שבקצפת, מערכון "המשתין" המתקיים בקולנוע, ובו היא בעת ובעונה אחת מוקפת בבעלה המקורנן אשר יוצא רגע קט לשירותים, ומיד היא והבחור האקראי שלצידה מתנפלים זה על זו בתאווה בשרים ובתשוקה בלתי נדלית. כל היצרים החבויים בדמותה התנקזו לנשיקה הממושכת הזאת, כשבפועל נמשכה שניות ספורות אך בעיניה היו עולם ומלואו, מימוש זימה חבויה שמזמן דעכה לצד הזוגיות השוחקת. "...שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר / אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר / עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר..." מה סוד קסמו של לוין, שפרץ לתודעה הישראלית בתחילת שנות השבעים, כשצעדיו הראשונים על הבמה לוו בשערוריות פוליטיות ( "קטשופ", "את ואני והמלחמה הבאה", "מלכת האמבטיה"), אך לאט לאט קנה לו מקום של תהילת עולם בפנטיאון התיאטרלי, ועדת מעריצים שעליהם נמנה גם כותב שורות אלו? לוין, שהיה מחזאי, במאי, משורר, פזמונאי, סאטיריקן בחסד הותיר לנו ירושות שהן אוצרות טבע של ממש. יכולתו החמקמקה לתאר בפרוטרוט מינימליסטי את ההוויה של חיינו, את החספוס, הכיעור, העליבות, ההזנחה, כשאת כולם מפארים שמות מגוחכים להכאיב שבחר להעניק לדמויותיו, והכל באריזת צלופן של אירוניה דקה. עלינו ועליו הוא צחק, אותו ואותנו הוא העליב, את ההורים שלנו הם שם על מוקד היצירה, הפשיט אותם וגולל כלפיהם כתבי אשמה חסרי חמלה באשר לגורלנו, לעג לפרובינציאליות של רובנו, וגרם לנו לחשוב כי הוא שמח לאידנו. למעשה הוא היה מהפכן חברתי. מהפכן שחף מיומרות ומפומפוזיות, וביטא בשפתו הייחודית את המרקם העדין של יחסי הכוח האנושיים, ההיררכיה שבאה לידי ביטוי בין בני האדם הפשוטים למנהיגיהם, כשהאחרונים לעולם יהיו מי שידם על העליונה, ישתמשו בפרט הקטן וחסר האונים כבשר תותחים. כל זאת נמצא גם בהיררכיה של אדם לחברו, מאבקי האגו הקטנוניים שמלווים אותנו בכל שלב ושלב בחיינו. למי שטרם צפה בהצגה המופלאה הזאת – אל תחמיצו. לא בכדי המילה "החמצה" עלתה לי לראש, משום שפסיפס הדמויות שתראו ב"אוי אליאס, אליאס" מקוננות בעיקר על תחושת הפספוס, החידלון, ההזדקנות חסרת התוחלת שאת חווייתה המזוקקת קראתם בשורות השיר שנשזרו במאמר הזה "הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר", ואת הסיום הכ"כ "חנוך לוויני": "...גברת כבר התגוררה בבית קט / כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט / עכשיו לא מתגורר בו אף אחד / לא הגברת כבר / ולא אדון כמעט"

ציון במדד ויטרינה: 10 – אליאס כן מחכה לכם!

עוד ב-חדש בתאטרון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.