שלושת הסופרלטיבים השכיחים שנשמעו ברחבי מוזיאון ת"א בתום הפרמיירה לסרט "הילה" היו : איכותי, אבסטרקטי ואמורפי. סרטיה של כלת פרט ישראל לקולנוע מיכל בת-אדם מאופיינים ללא ספק באבסטרקטיות, מופשטות יתר לעיתים, הן ברמת העלילה והן במיסגור הדמויות המפעילות אותה ובוחשות בה.
אזהרת ספויילר - גם סרטה החדש אינו חף מאבסטרקטיות, אך לפני כן הייתי רוצה לערוך עמכם ניסוי קטן: בלי לחשוב יותר מדי – כשאומרים לכם למנות שמות של יוצרות (תסריטאיות ובמאיות) מהקולנוע הישראלי, מיהם השמות שעולים לכם אוטומטית? אצלי מדובר ברשימה מספרית זעומה הכוללת את ג'ולי שלז ("מוכרחים להיות שמח"), טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"), וכמובן בת-אדם עצמה. אותה בת-אדם שהפכה לשם דבר, למוסד קולנועי, אישה בטריטוריה כמעט גברית, שפילסה את דרכה והפכה להיות לז'אנר בפני עצמו, שבמשך עשרות שנים ו – 14 סרטים יצרה שפה ייחודית רק לה, כזאת שהיא פואמה. הרבה אחרי שהסרטים מסתיימים, המנגינה ממשיכה להתלוות אליך, במין עקצוצים טורדניים של חיפוש, משמעות וצלילה לעומק הסוגה אותה רקמה.
"בסיפור הזה אני שתיים, אני הילה ואני נעמי ...לקראת סוף העריכה הבנתי ששוב אני מספרת על אמי ועלי, רק שהפעם אני לא רק הילדה, אני גם האמא" – דבריה של בת-אדם בהסבר המצורף לתיק העיתונות לתקשורת. נעמי בת השבע משתוקקת בכל מאודה לפגוש את אביה, אותו מעולם לא ראתה. היא חיה בגפה עם אמה החד הורית הילה, וחייהן עוברים להן בנעימים עד לרגע בו הילה פוגשת באקראי את שאול. שבע שנים הוא נעדר מהארץ, שבע שנים של געגוע לאיש אותו אהבה, לתשוקה הפראית ששררה ביניהם.
שאול מתחמק מהילה, הוא סופר רב מוניטין הנשוי ואב לבת, וכנראה מעוניין להדחיק ולקטלג את האפיזודה החולפת ההיא בעברו. מה שאינו יודע, ושעתיד להתחוור לו ולצופים בהמשך הסרט, זה שהוא אבי בתה של הילה. הוא האבא "האבוד" של נעמי. במהלך הצפייה בסרט צצו במוחי שני סרטים שהוא מתכתב עימם. הראשון הוא "הקיץ של אביה", סרטה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור, המגולל את קורותיה של נערה שחוזרת מהפנימייה בה שהתה כדי לגור עם אמה פגועת הנפש.
גם שם האם היא חד הורית, וגם בסרט הישראלי היפה ההוא אביה מפצירה באמה הניה לגלות לה מיהו האבא שלה. כשהאם מתעקשת לא לחשוף את סודה, אביה מפתחת אובססיה לאחד השכנים – נשוי ובעל משפחה - במושבה בה הן מתגוררות, ומדמיינת בפנטזיה ילדית, קסומה ונוגעת ללב שהוא האיש אותו היא מחפשת, שהיא למעשה בתו. הסרט הנוסף הוא "חיזור גורלי", שובר הקופות ההוליוודי בו מככבים גלן קלוז ומייקל דאגלס.
אלכס מנהלת רומן עם דן, גבר נשוי עם ילדה, וכשהוא מעוניין לסיים את הקשר, היא נתקפת בעתה, ובאובססייה חסרת מעצורים או חמלה, ממררת את חייו ואת חיי משפחתו, עד לסוף הטרגי ( או שמא יש שיאמרו "צדק פואטי" ). בנעמי גיבורת הסרט הנוכחי מתקיימים קווי דימיון מסויימים לילדה אביה, ובהילה ניתן למצוא הקבלות נקודתיות לאלכס. הסירו דאגה, הילה לא תרחיק לכת, ולא תפגע באיש כמו גלן קלוז במותחן האמריקאי הקלאסי. למעשה היא פוגעת בעצמה, בנפשה המיוסרת, ומעט בבתה.
במשך 105 הדקות בו אנחנו מתוודעים לחיי השתיים, הילה ובת-אדם נוטלות אותנו למסע בחייה של הגיבורות. דרך עבודתה של הילה כבמאית, עד למשפחתה, בו אלי גורנשטיין מגלם את אביה בתפקיד מאופק ואצילי. נפגוש גם את יגאל שדה המצויין בתור רופא, ונשתאה מול הדיאלוג הסוריאליסטי המתנהל בינו לגורנשטיין, מעין זיקוק פילוסופי בדבר משמעות החיים. פרק נכבד מאד יוקדש לבית הספר בו לומדת נעמי, ולמיכאל השומר בבית הספר.
פיני טבגר נכנס לנעליו, והוא משרטט דמות עדינה, מכילה, יפה שרוצה להכיר את הילה. נוצר ביניהם קשר רומנטי, מה שגורם לנעמי אושר בל יתואר. סוף סוף יהיה לה אבא!!!!! למעשה מיכאל יכול להיות עבורה תחליף אב מושלם, דמות אבהית לכל דבר, בניגוד לאב הביולוגי שבורח מבשורת האבהות. הילה מתמסרת למיכאל, השניים חווים רגעים קסומים, בחלקם גם נוכחת נעמי, אך פיק ברכיים גורם לה להרהר בקשר המתהווה. האם זוגיות מחייבת עם מיכאל תסתום את הגולל על הסיכוי המזערי לזכות בליבו של שאול?
איילה פלג כנעמי הילדה היא ללא ספק תגלית שעוד נשמע עליה. בתבונתה, במתיקותה, ברגישותה, וללא ספק גם לפרקים בהיותה המבוגרת האחראית מבין השתיים היא כובשת אותנו. אנחנו אמפטיים כלפיה, חומלים עליה ( לא מרחמים חלילה, היות ואין בנעמי דבר המעורר רחמים ), ומשתוקקים כי משאלתה לזכות באב תתגשם. גם יעקב זדה-דניאל הוא תגלית עבורי. באישיותו במוכרת הוא גילם תפקידים של טיפוסים מחוספסים וקשוחים. הפעם בתור שאול, בת-אדם כמו בראה אותו מחדש. הסופר האינטלקטואל, איש המשפחה המעמיד פנים, והמאהב רווי המסתורין, כמו הגביהו את קומתו. ארשת פניו לבשה חזות כמעט פיוטית. הוא רך, מחוייך, סבלני גם כלפי חיזוריה התכופים של הילה.
התקשיתי לכעוס עליו, לא כל שכן לשנוא את האיש האנוכי אותו שיקף עבורנו. הוא איש רב שכבות, מה שהעניק לו נופך ספרותי ומגרה. ג'ייד דייכס ויקס היא הילה. היא האישה הננטשת, המאהבת הפגועה, האמא המרחפת, המועדת לפורענות, אך גם כזאת שמוקפת בשלל אנשים – משפחה וחברים – המגוננים עליה. רגע לפני התהום משהו בה עוצר, והיא לא מזנקת לתוכו, אלא מתעשתת. גורלה האישי ואהבתה ללא קץ לבתה יחידתה יעניקו לה כוחות מחודשים.
מסעה המייסר מונע ממשאת נפש, מוליך לעינויי נפש ומתנפץ בחבטה של מפח נפש, אך היא נותרת בשלמותה. האם היא תוכל להניח סוף כל סוף לשאול? האם היא תממש את פרי התשוקה העכשווית עם מיכאל? האם התא המשפחתי אותו בנתה ועליו עמלה יישאר על כנו?
"מי שחווה בילדותו נטישה לא רוצה לחזור עליה, ומעדיף לרדוף אחר הבלתי מושג ולא להיות מאויים בנטישה" – מסיימת את דבריה בת-אדם בקומוניקט המצורף.
הסרט הזה הוא חוויית צפייה חובה. הוא דרמה. הוא מותחן פסיכולוגי. הוא סיפור פיקרסקי שמצטלב עם דמויות שונות ומשונות. הוא ביותר ממובן אחד מראה לילדותה של הבמאית, שגם אם איננו אחד לאחד חווייותיה האישיות, הוא המחשה לילדה שצריכה להיות האמא של האמא. אל תחמיצו את היופי הפועם בכל אחת מהדמויות שבת-אדם פיתחה, ואת החסד שהיא יצקה לתוכן. ובנימה מבודחת ומתבקשת, למרות ש"הילה" איננו זהה ממש ל"חיזור גורלי", והגיבורה שלו כאמור איננה רדופה ורודפת כמו בסרט ההוא, עדיין טוב שלאף אחד בו אין ארנבת ...