"יום אחד זה יקרה / בלי שנרגיש / משהו ישתנה / משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו / וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד / זה יבוא, בטוח בעצמו / כאילו היה שם תמיד, וחיכה שנבחין בו" ( "מחכה" / ריטה )
בסרט האימה "החוש השישי", כשמתגלה סודו של הילד הנפחד, מאבחן אותו הפסיכיאטר באלו המילים : "המצב פתולוגי יותר מכפי שחשבתי. מדובר בחזיונות שווא, בפארנויה...". אם מישהו היה מספר לנו לפני כשלושה חודשים שהעולם ייעצר מלכת, אין יוצא ואין בא, שערי נמלי התעופה מוגפים, חיי היום יום יושתתו ע"פ מתווי ממשלות, כשהמוטיבים החוזרים בהם מורכבים מהגבלות, איסורי התקהלויות, חבישת מסכות וחיטויי ידיים – הייתם לבטח תרים אחרי חזיונות השווא שלו, המהולים בפארנויות, ומיד מודדים לו חום. אחרי שמדדו לו אותו בכניסה למרכזי הקניות כמובן.
היוש קורונה, סיני פוחז ככל הנראה אכל עטלף באחד משווקייך, והיקום הפך לפלנטה סהרורית. אנשים אנרגטיים בגיל השלישי מצאו עצמם בסגר, מיליונים הוצאו לחל"ת, דיווחי החדשות נעו בין ניסיונות הרגעה לליבוי יצרים המומחשים בשקפים ובתחזיות, וענף אחד ניצב בפני שוקת שבורה. עולם התרבות - שבימים כתיקונם סואן ושוקק, מרומם רוחות ומשובב נפשות – מצוי בפאוזה. יומיים לפני הבלאגן עוד הייתי בהצגה בקאמרי "לילות פאריז", הצדעה לשנסונים של עיר האורות, ויממה לאחר מכן ביקרתי בסינמטק ב"תנו לפרוש בשקט" – קומדיה על זוג הורים פנסיונרים המתכננים את הנאות חייהם לאחר הפרישה, כשילדיהם לעומת זאת רואים בהם תכלית יחידה :שמרטפים לנכדים. שתי הביקורות כבר החלו להתבשל, ואז הגיעו הדיווחים על העצירה המוחלטת.
אז נכון שסרטוני היו-טיוב אמורים היו למלא ואקום, ושידורי הטלוויזיה יצאו מגדרם כדי ללטש את המיטב אותו יגישו לנו, אולם מדובר בתחליף דהוי. צל חיוור של גירוי בהשוואה למבט אל הבמה, ללכידת העין של השחקנים, למימיקה של המונולוגים הנישאים בפיהם. את תחושת הבתוליות המתחדשת של הרמת המסך, של פיזוזי הרקדנים, ושל מנעד הצלילים הבוקעים מפיו של הזמר, שום חווייה סינטתית לא השכילה להעשיר.
"וזה יבוא, אתה תראה / הידיים הקפוצות יתארכו / והלב השומר לא להיפגע, יפעם בקצב רגיל / זה יבוא, כמו שהטבע רגיל / להיות שלם עם עצמו"
וזה אכן בא. הידיעה על החזרה לשגרה, על החזרה לבמות ב – 14/6 כמו הזרימה חמצן למחזור הדם. אז המתווה טיפה דראקוני, ניאלץ לשמור על מרחק בין הכסאות, ואפילו הספונטניות של החלטה להיכנס לאולם תרבות כזה או אחר תימנע בשלב הראשון. ובכל זאת, העדנה שבתחושה שלפחות הפרק הנורא הזה מאחורינו היא הנשימה לרווחה. בזמן שהמשק כולו מלקק את פצעיו, המחשבה על פיצ'ר שהתעכב והנה יעלה, על פרמיירה שנדחתה ואוספת את שבריה היא מבחינתי הניצחון האמיתי. נגיף מקרוסקופי ובלתי נראה הדמים את האמנות הבלתי אמצעית, אך מתוך שלא לשמה כעת הקהל ינהר בתיאבון מוגבר למחוזותיה, נלהב לגמוע את ההיצע והשפע הרוחניים שהיא מיטיבה להעניק.
"וזה יבוא, אתה הרי יודע / לא הכל יטלטל אותנו / לא הכל יכה / ומה שייפתח לנו, מחכה"
כשחברי הקאסט של לילות פאריז סיימו את ההצגה, השחקן הראשי ניגש למקרופון ואמר : "כמה כיף שהסתכנתם ובאתם בימים שכאלו, למרות שבינינו – זה הכי קרוב לפאריז שתרגישו בתקופה הזאת". מממ, ובכן גם השמיים עתידים להיפתח בחודשים הקרובים, ועד אז לא לשכוח שההצגות חייבת להימשך, ואותן ואת המנגינה הזאת שום קורונה לא תוכל להפסיק.
תמונה: Gabriel Barreto from Pexels