חיפוש

ז'קו - נקמת האנדרדוג

נקמת אנדרדוג קטן לא ברא השטן - יעקב כהן הוא ז'קו, במחזה הסאטירי הנוקב של אילן חצור אשר חוזר לתאטרון "הבימה" ומפנה זרקור קלוש לאזרח שנרמס בידי בעלי ההון. כמה נתן יוקי לביא להצגה במדד ויטרינה?

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים
מחזאי ההצגה "ז'קו", אילן חצור, מצוטט בתוכנייה: "לטעמי, הזמן שחלף מאז ההפקה הקודמת חידד את האלמנט החברתי במחזה. הציבור בישראל הבין שכולנו, כמו ז'קו, קורבנות של שיטה קפיטליסטית ושל קיטוב כלכלי והיעדר סולידריות חברתית מינימלית". היתרון המובהק שלי הן כצופה והן כמבקר תרבות הוא שזו הפעם הראשונה שנחשפתי למחזה המדובר. ייתכן כי גרסתו הישנה, לפני כשני עשורים, הייתה ראויה יותר ו/או מקצועית יותר. אינני יודע, ממני נחסכה חוויית ההשוואה. מה שכן, "הקומדיה החברתית" כפי שהוגדרה, מבטאת במדוייק את הלוך הרוחות של מה שהתחולל במשך שעתיים על בימת "הבימה", שאירחה את ההפקה המחודשת. מחד זהו סיפרו של ז'קו, פועל כפיים פשוט, שמציאות היום-יום חובטת בו שוב ושוב, ומאידך דמותו והדמויות המקיפות אותו מעניקות לנו רגעים לא מעטים של משובות נפש מענגות, גם אם מלוות בחמיצות.   צילום: ז'ראר אלון יעקב כהן ומיקי רוטשטיין. צילום: ז'ראר אלון איציק ויינגרטן, הבמאי המוערך, שבאמתחתו כתיבה של עשרות מחזות, בחר בחוכמה רבה לברוא את ז'קו "שלו" – יעקב כהן, על סמך קווי המתאר של מי ששורד את אימי התלאות, את הפניית העורף השיטתית של משפחתו, חבריו, מעסיקיו, אך רוחו אינה נותרת שפופה. נהפוך הוא, נחישותו הולכת וגואה, גוברת בעוצמתה ככל שניחתות עליו המהלומות הנוספות. ורק כדי לסבר את אוזניכם: ביממה אחת ז'קו מפוטר מעבודתו, מתברר לו בעקיפין כי הוא מאומץ (סוד אפל שאימו שמחה - בגילומה של השחקנית הוותיקה רבקה גור, המיטיבה להצטייר כדמות שטנית מהאגדות, ממש "אם חורגת" קלאסית  – הסתירה מפניו שנים רבות), הוא מושלך לרחוב ע"י אשתו ההריונית גאולה (מיקי רוטשטיין, שמפליאה להיכנס לנעליה של האישה קשת היום, זו שלאט לאט מקלפת את המסכה האומללה מעל פרצופה האמיתי והמכוער), לא לפני שהוא תופס אותה "על חם". בביתו שלו. ועם מי אתם שואלים? עם חברו הטוב דויד (קובי מאור, בתפקיד מתעתע של האיש בעל אלפי המימיקות והחזות הביריונית והנכלולית), שהוא ממש במקרה גם קולגה שלו מהמפעל, ולמעשה אביו הביולוגי של התינוק ברחמה של גאולה... צילום: ז'ראר אלון עמי סמולרצ'יק, אורי הוכמן, ובן יוסיפוביץ. צילום: ז'ראר אלון וואוו, חתיכת הספק, נכון? מכסת היגון לא מסתכמת בזה, נספר רק שז'קו, שבע המרורים, מחליט בשלב מסויים לשים קץ לחייו, אך גם ניסיונו המגושם הזה לא צולח. בהגיעו לשמיים הוא נתקל בעדת מלאכים – ספק פקידי קבלה, ספק שומרי סף – בכיכובם של עמי סמולרצ'יק, אורי הוכמן, ובן יוסיפוביץ  – הרכב שאחראי ללא מעט שאגות עליצות מהקהל. שלושתם מייצגים את הבירוקרטיה המנהלית הזוחלת והאטומה, המנגנון החורק והמיושן, שאין אחד מאיתנו שלא התוודע אליו בימיו, וגם במותו של ז'קו הוא לא נחסך ממנו. בדרך לא דרך גיבורנו מוחזר לעולמו ולחייו הגשמיים, לתקופת מבחן שבמהלכה נקמתו בזולת קורמת עור וגידים. כל מי שהתעמר בו, לעג לו וביזה אותו יטעם את נחת זרועו. במיומנות וירטואוזית רוקח ז'קו מזימה שתצלק את שנואי נפשו, לא תחמול על איש, ותגרום לו לצאת בחדוות מנצחים של מי שהפעם ידו על העליונה. יעקב כהן מיודענו הוא הז'קו האולטימטיבי. חזותו, חינו ועורמתו-למחצה מתכתבים עם "הנעבך" כמעט מהרגע הראשון. יכולותיו כקומיקאי בחסד מפיחים ביציר כפיו הבימתי סוג של הארה, כעוף החול שניעור מעפרו, ומסתער בזה אחר זה כנגד מי שחוללו את כבודו. גון קולו נע בין מסכנות לנחרצות, פניו מביעות כאב אמיתי לצד מבטי תוכחה נוקבים, וגופו רוקד את ריקוד ההכנעה, אך בו בעת משכיל לפזז מולנו בזקיפות קומה כשמלוא תאוותו בידו. גם אם לעיתים המחזה נופל למלכודות של פופוליזם, לרצון לסחוט רעמי צחוק ומחיאת כף מקהלו, אני בוחר למצוא בו את הפן האנושי. נחמתו של הגיבור הקטן הנלחם לבדו מול העוולות, משל למי שגורלו מכה בו לבלי היכר, והוא נדחק לשולי הפינות. לא בכדי היצירה התיאטרלית הזאת שזורה במוטיבים אקטואלים: שיח ההפרטה, האבטלה, תחושת הניכור מצד המעסיק, רייטינג, ההבנה שאינך אלא מספר סידורי בפרוצדורות של החיים, וההבחנה שהלכידות החברתית הולכת ונפרמת לנגד עינינו. אילן חצור, המחזאי, מפנה זרקור קלוש לאזרח המודר, אלומת אור של חסד לזה שנרמס ע"י בעלי ההון, ובונה את ז'קו – בהדרגה ובהקפדה יתרה – כברנש המיוסר שעתיד לתבוע את עלבונו ואת עלבונם של חבריו משוללי הזהות. בתום ההצגה הדהדו באוניי שורות הפתיחה מהשיר: "משלושה או ארבעה בחדר" של יהודה עמיחי: "משלושה או ארבעה בחדר / תמיד אחד עומד ליד החלון / מוכרח לראות את העוול בין קוצים". חצור, שמפתה לכנות את פרי עטו "מחזה אבסורד", לא רק ראה את העוול בין הקוצים, אלא שלף זר שלם ממנו, והניח אותו לפיתחנו על בימת התיאטרון הלאומי בשלהי 2015. מטרים ספורים מאיזור המחאה שהתרחשה מסביבו אך לפני 4 שנים, כשסיסמתה, למרבה האירוניה, היתה: "העם דורש צדק חברתי"

ציון במדד ויטרינה: 9

עוד ב-חדש בתאטרון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.