חיפוש

ותגיד ככה רצית?

במעבר מהבמה למסך הקולנוע יופייה של האופרה "תיאודור" כמו מתעצם

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

לפני שנה בדיוק הועלתה במשכן לאומנויות הבמה האופרה "תיאודור". היא הוצגה למספר הפקות, שהפכו להצלחה מסחררת. שנה לאחר מכן המחזה העברי הזה הפך לסרט. יופייה של האופרה כמו מתעצם על המסך הגדול, כשהפלא הייחודי והמרתק בכתבה הזאת יועלה בשלל אולמות קולנוע ברחבי הארץ. כשסיימתי לצפות בסרט עבר בי הרהור כואב : מאי 2023  מצא אותנו כחברה בעיצומה של ההפיכה המשטרית. אפריל 2024  לוכד אותנו באחת מתקופות השפל המצמיתות שחוותה מדינת ישראל. מטרים ספורים מפרידים בין הסינמטק – מקום התרחשות הפרמיירה – לאותה כיכר החטופים בר"ח שאול המלך, מקום משכנה של האופרה. שנה אחת, וכ"כ הרבה תמורות, זוועות ומפחי נפש. מה היה אומר על כך גיבור האופרה/ הסרט הרצל? 

 

"התקווה היא השיגעון הגדול מכל" (אלפרד דה-ויניי)

 

רגע של התעלות נרשם בסופה של האופרה "תיאודור", כשנשמעו דבריו של הרצל הבוגר ספק קובע וספק מנבא את קו עלילתה של המדינה שחזה בדימיונו : "אם יהיו בינינו אנשים בעלי אמונה אחרת, או לאום אחר, נעניק להם כבוד והגנה והם יהיו שווים בפני החוק". אלפיים איש מחאו כפיים באקסטזה, בפרץ ספונטניות למשמע ההדהוד. האירוניה דווקא לא התאבדה.

 

ארבע שנים וחצי קרמה ההפקה הזאת עור וגידים. הקורונה שהופיעה לפתע  העלתה סימני שאלה על גורלה, אך אחריה – מאושש במקצת – חזר הצוות למלאכתו. זוהי אופרה שהיא למעשה חזון של שלושה : יונתן כנען, עידו ריקלין ונמרוד פפר. אופרה המגוללת על קורותיו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, הלא הוא תיאודור בצעירותו.

 

אנו פוגשים בתחילת העלילה את הרצל הבוגר בשנת 1895, ברחובות פאריס, כשהימים הם משפט דרייפוס ועלילת הדם השפלה כנגדו. טיול רגלי בשעות הליל מוביל את הרצל העיתונאי שסיקר את המשפט לבוחן המציאות העגמומי עם האנטישמיות הבלתי נדלית, המחייבת אותו למציאת פיתרון לעמו. מעתה ואילך נחזה בשתי דמויות: תיאודור הצעיר בווינה ( נועם היינץ ), בשנת 1881 בהיותו בחור בן 21, וארבע עשרה שנים לאחר מכן כהרצל הבוגר ( עודד רייך )בפאריס.

 

שני הבריטונים המופלאים ימחישו לנו את הקוטביות שבאישיותו, הגיבור הדרמטי, הכמעט שייקספירי, המתחבט כל העת בייסורי נפש בין שייכות והשתלבות מחד לחילוץ ממדמנת השנאה הרוחשת כנגד היהודים מאידך. הרגע בו תיאודור התקבל לאגודת הסטודנטים "אלביה" היא נקודת שיא עבורו. היא פרו גרמנית, אך תיאודור הצעיר קיווה בכל מאודו כי הוא שייך לשם, עד שהוא וחברו הטוב פאול, יהודי גם כן שהתקבל לשורותיה, נתקלים באמירות המחרידות של חבריה. שנים לאחר מכן, יהיה זה פלאש-בק נוקב ומחורר בבשרו כשיבחין באספסוף הצרפתי מתגודד מול שערי בית המשפט ומתגולל על דרייפוס.

 

שני המקרים המכוננים הללו רותחים ומבעבעים בתוכו, ובייאושו הוא אף מרחיק לכת עדי כדי הרהור ברעיון עיוועים המציע התנצרות המונית של כלל היהודים. יופיה של ההפקה היא בדיאלוג הסמוי והגלוי של תיאודור והרצל. כל אחד מהם נטוע בזמן ובמקום אחר, אך המוטיב משותף. המטרה היא אחת. הגורל הוא המניע ודרך הפעולה.

 

זוהי הפקה מרובת משתתפים, כשהמוזיקה אותה כתב יונתן כנען היא סוג של מבשר עלילתי. דרמטית לפרקים, נוסקת וצוללת בהתאם למוד הנפשי של הגיבור. מוזיקה קולנועית כהגדרתו. נמרוד דוד פפר המנצח מצליח ללכוד את הרגעים החמקמקים בסיטואציות, לתזמר את הנגנים לפרוט את דקויות הרגש, את גודל השעה. נגינה חרישית ומתפרצת לסירוגין, במקצבים פועמים כמו היו עדים להתרחשויות ההן. בין שלל הדמויות ראויים לתשואות הסופרן שקד סטרול בתפקיד החבר פאול שהתמודדותו עם האירועים שונה בתכלית משל תיאודור, והוא מעדיף לצעוד בקו המיינסטרימי. הבריטון יאיר פולישוק כהרמן הסטודנט האנטישמי, תצוגת תכלית המזקקת את השנאה הפתולוגית, שבמסווה של הערצה למלחין וגנר מתגנבת לה ובוקעת מכל מיתרי קולו ותאי גופו. וכמובן ז'ולי, אשתו של הרצל, הכי לא עזר כנגדו, אלא כתב פלסתר מרושע המוציאה את רוחו מהמפרשים כל העת. ענת צ'רני המצו-סופרן מגלמת בדמותה תפקיד מפעים, כשהאינטראקציה הבימתית של בני הזוג היא תאווה אמנותית לשמה, ודי בציטוט אותו היא מטיחה בבעלה : "היה לך התקף של שיגעון גדלות ...אתה לא מדינאי, סתם עיתונאי, כישלון מיותם וגלמוד, אכזבה, התעלמות, ככה תחיה וככה תמות". מה יש לומר, אשת חיל כי ימצא ...

 

הבמה היא של היינץ ורייך. הצעיר והמבוגר. תיאודור והרצל. צמד הבריטונים מעניק לנו חווייה של שעתיים ורבע שכל כולה התבוננות מרותקת. הזקן, המבט, הקול, רק חסרה היתה המרפסת המפורסמת ההיא כדי למקם אותנו בתוככי שלהי המאה התשע עשרה, אל מוחו הקודח של מיודענו. שניהם חדרו אל עורו של גיבורם, אל הלהט והתשוקה היוקדות, השירה שלהם מרחפת ועוצמתית, מעוררת חמלה והשתאות. בדואט המומצא והמרטיט בתובנותיו הם מתנצחים בקול ובדממה :

 

"הרצל : כל מקום שנימלט אליו – הרעל שם
תיאודור : תמצא מקום להימלט אליו
הרצל : בכל מקום שניפלט אליו – "זרים"
תיאודור והרצל : אני תמיד הזר, תמיד "יהודי"
תיאודור : אנחנו חייבים להסתלק, אל המקום שבו אתה לא תהיה הזר... אל מדינה של יהודים"

 

זוהי אופרה על חוזה המדינה, אך היא גם פרי חזונו של הבמאי וכותב הליברית עידו ריקלין. צפיתי לאורך השנים באין ספור עבודותיו של ריקלין – כמחזאי, כבמאי וכמתרגם, והפעם אני קובע כי מדובר ביצירה השלמה ביותר שיצאה תחת ידו. לדבריו של ריקלין, הטראומות אותן חווה הרצל באגודת הסטודנטים ובמפגש עם דרייפוס הוצנעו בביוגרפיה עליו, והן שקסמו לבמאי בעת כתיבתו. הפצעים הפתוחים הללו היו הכר הפורה שממנו נבטה היצירה, על הרצון הנואש להיטמע ובה בעת להיבדל כדי להינצל. ריקלין יצר בשפה העברית אופרה שהיא לא רק מתנה מוזיקאלית, אלא אוצר מלוטש שכל תלמיד חייב להיחשף אליו. אם באוטופיה עסיקנן, זוהי אופרה שבנסיבות אחרות היתה מוכרחה להיכלל בסל התרבות אותם צורך משרד החינוך, ומעשיר את הדורות הבאים.

 

"אני מרגיש שזה הסוף של החיים שלי, מרגע זה והלאה – ההיסטוריה מתחילה" – כך סיים את האופרה ריקלין בציטוט ההיסטורי, כשהחזון הפך לחיזיון, והחיזיון עוטף את החזון ומתעבה לכדי מציאות. ורק שאלה אחת עוד נותרה לי בלתי פתורה : אחרי כל מה שראינו ושמענו על הרצל, מאיפה ליהודי היקר הזה, עם הזקן עד החזה, יהודי כ"כ רזה עם התמורות ומפחי הנפש, מאיפה לעזאזל היה לו הכח להיות חוזה?
 

צילום: יוסי צבקר

 

עוד ב-חדש בקולנוע:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.