התאבדות הינה תופעה מדאיגה אשר גובה כמיליון חיי אדם מדי שנה. בקרב זקנים (בני 65 ומעלה) שיעור ההתאבדויות גבוה פי ארבעה משיעורי ההתאבדות בקבוצות גיל אחרות, ועל כן מדובר בסוגיה בריאותית חמורה עבור מערכת הבריאות הציבורית (ארגון הבריאות העולמי, 2017). בשל שיעורי ההתאבדות הגבוהים ישנה חשיבות רבה בזיהוי גורמי הסיכון, בהטמעת תוכניות התערבות ובניסיון למניעת ההתאבדות בקרב בני הגיל השלישי.
אחד מהמאפיינים הבולטים שמזוהים עם זקנה הינו בדידות. חוויית הניתוק מהסביבה עלולה להפוך את חיי היום-יום לקשים מנשוא ולפיכך עלולה להוות כטריגר משמעותי למחשבות והתנהגות אובדניות. ממחקרים שבחנו אובדנות בקרב זקנים, נמצא שמרבית מהקשישים שהתאבדו חוו בדידות חברתית חמורה טרם התאבדותם. ההבנה כי גורמים בין אישיים הינם קריטיים בסיכון האובדני באה לידי ביטוי בתאוריה הבין אישית להתאבדות של תומאס ג'וינר (IPT; Van Orden et al., 2010). על פי התאוריה, קיימים שני גורמים מרכזיים התורמים לסיכון האובדני; תחושת חוסר שייכות, כלומר תחושה של ניתוק או בידוד חברתי, ונטל נתפס, כלומר, תפיסתו של האדם את עצמו כנטל על אחרים.
בתקופת משבר הקורונה לא נותרה לזקנים ברירה אלא להסתמך על סביבתם למילוי צרכיהם הבסיסיים כגון רכישת מזון ותרופות, ועל כן תחושת הנטל הנתפס התעצמה. מעבר לכך, חוסר בפעילויות שגרתיות המאפשרות לזקנים להתערות בחברה, עלול להגביר משמעותית את התחושה כי הם לא שייכים ועל כן להגדיל את הסיכון לאובדנות.
מלבד הבדידות הקשה שהביאה תקופת משבר הקורונה (COVID 19), זקנים רבים חוששים לחייהם, שכן 95 אחוז ממקרי המוות מנגיף הקורונה היו בגילאי 60 ומעלה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל). מסיבה זו, מצבם הנפשי של בני הגיל השלישי רגיש במיוחד. נראה כי זקנים רבים חווים קשיים פסיכולוגיים בתקופת המגפה, כאשר 45.5% דיווחו על צורך בסיוע מיוחד (לעומת 16% באוכלוסייה הכללית), ו -30% דיווחו על עלייה ברמות המצוקה יחד עם בדידות קשה (לעומת 20% באוכלוסייה הכללית). על אף שקיים צורך קריטי בליווי ותמיכה נפשית של הזקנים בעת זו, המציאות החדשה הכתה גם במערכת בריאות הנפש ושיבשה את יכולתם של אנשי מקצוע לבצע הערכת סיכון למצוקה נפשית ואומדן לאובדנות.
משבר הקורונה הביא עימו גורמי סיכון נוספים הייחודיים למצב ותורמים לסיכון האובדני בקרב זקנים. גורם סיכון משמעותי הינו הסגר הממושך אשר נמצא כבעל השלכות שליליות על הפרעות פסיכולוגיות שונות (Armitage & Nellums, 2020). על אף הסיכון המוגבר, המשבר הנוכחי הוביל למצב שבו בני הגיל השלישי לא יכולים להיעזר בשירותי בריאות הנפש, אשר, עם הפסקת פעילות התחבורה הציבורית בישראל, עברו לפעול באופן מקוון. אולם, הזקנים מתקשים בתפעול אמצעי התקשורת ועל כן שירותי בריאות הנפש אינם נגישים להם (Yang et al., 2020). האפשרויות המצומצמות לקבלת סיוע נפשי יחד עם הרמות הגבוהות של דיכאון המאפיינות אוכלוסייה זו בשגרה, מגבירות את הסיכון האובדני במיוחד בימי הקורונה.
כל המצוין לעיל מדגיש את הצורך בנקיטת צעדים דחופים שיסיעו לזקנים לעבור תקופה מאתגרת זו. בהתבסס על ההבנה הקלינית והמחקרית, קיימות שלוש דרגות פעולה- זיהוי, התערבות ומניעה- אשר יאפשרו למגר את העלייה בשיעורי ההתאבדות בקרב זקנים בתקופת הקורונה (Levi-Belz & Aisenberg, 2020).
ראשית, זיהוי ממוקד של גורמי סיכון לאובדנות הינו קריטי במניעת התאבדות בקרב זקנים ואף עלול להציל חיים. במצב הנוכחי של משבר הקורונה עולה הצורך להרחיב את ולבצע יותר הערכות של תסמיני דיכאון וסיכון אובדני ולהתאים אותן גם לתצורה מקוונת. בנוסף, חשוב להקדיש תשומת לב לשינויים באינטראקציות חברתיות ולהשפעותיהם על תחושת חוסר השייכות והנטל הנתפס בקרב זקנים, ולכלול היבטים אלו בהליכי הערכת סיכון אובדני כגון, "האם אתה חושב שמותך יגרום להקלה בחייהם של קרוביך". כך ניתן יהיה לאתר ולהעריך את שיעור הזקנים המצויים בסיכון אובדני, גם בהיעדר האפשרות למפגש פנים מול פנים.
מלבד זיהוי הסיכון האובדני, ישנה חשיבות להתערבות רגשית כאשר עולה חשש להתנהגות אובדנית. הסגר הנוכחי והגבלות התחבורה הציבורית מקשים על קבלת טיפולים פסיכולוגיים בקרב זקנים (Holmes et al., 2020). על כן, המצב הנוכחי דורש הטמעת שינויים בהתערבויות הפסיכולוגיות, על מנת לשפר את נגישות הטיפול ולמקד אותו לנושאים רגישים בתקופה זו. ראשית, יש לאתר אנשים פגיעים, באופן מקוון או באמצעות ביקורי בית, ולהעריך את חומרת הסימפטומים הדיכאוניים והאובדניים. כמו כן, יש לקחת בחשבון את מקום הטיפול (למשל, בידוד ביתי, מחלקת בידוד רגילה, יחידת טיפול נמרץ).
שנית, חשוב ליישם התערבות מקוונת קצרה במיוחד או פרוטוקול טיפולי שיועבר על ידי המטפל העיקרי, תוך מתן דגש לנושאים של בדידות ותחושת חוסר שייכות. אין ספק כי התערבות זו מצריכה הכשרה, אך מטפלים, צוותים בבתי אבות ובני משפחה, יוכלו לעבור פגישת הדרכה מקוונת עם אנשי מקצוע בכדי ללמוד ולתרגל הערכה אובדנית והתערבויות קצרות. התערבויות אלו נמצאו כיעילות גם כאשר הועברו על ידי קלינאים שאינם חלק ממערכת בריאות הנפש (Luty & Scalia, 2018).
נוסף על המצוקה הרגשית שחווים הזקנים במשבר הנוכחי, נראה כי ההשלכות הנפשיות ימשיכו להתקיים עוד זמן רב לאחר התפרצות המגיפה (Gunnell et al., 2020). על כן, ניכר כי ישנו צורך בתוכניות למניעת התאבדות המותאמות למשבר הקורונה ומכוונות לצרכיהם של הזקנים בעת הנוכחית. תוכניות התערבות עתידיות יוכלו לסייע להשלכות הרגשיות הנלוות למגפת הקורונה, להתפרצות של גל שני או למגיפות אחרות בעתיד.
היבט נוסף וחשוב לא פחות שנוצר ממשבר הקורונה הינו התפתחות של סטראוטיפים וסטיגמות שליליות כלפי זקנים (Ayalon et al., 2020). בטווח הקצר, הגילנות (גזענות כלפי זקנים בשל גילם) עשויה לפגוע ברווחת האוכלוסייה הקשישה בלבד. אולם, בטווח הארוך, הסטריאוטיפים עלולים לפגוע ברווחתם של כל שכבות הגיל. מבוגרים צעירים התופסים את הזקנה באופן שלילי יחוו בעצמם את הסטריאוטיפ השלילי כסטראוטיפ עצמי כאשר יזדקנו, ועל כן תפגע רווחתם ואף בריאותם האישית (Levy et al., 2020). על כן, אנו כחברה צריכים לפעול למען מניעת גילנות על ידי איחוד מחדש בין הזקנים לבין האוכלוסייה הצעירה (ברוק וג'קסון, 2020).
על רקע המשבר העולמי שפקד אותנו זוהי שעת כושר חשובה להקדשת תשומת לב מיוחדת לאוכלוסיית הזקנים. אנו יכולים לאמץ דרכי פעולה חדשות כגון אלו שהוצעו על מנת להפחית ולמנוע אובדנות בקרבם. טוב יעשו קובעי מדיניות אם ישתפו פעולה בהטמעת פרוטוקולים יעילים להערכה, התערבות ומניעה של אובדנות. כך יוכלו לטפל בבעיה באופן ממוקד ויאפשרו שינוי ותיקון לשיעור הגבוה בטרגדיה של התאבדות קשישים.
המאמר מאת: פרופ' יוסי לוי בלז וד"ר דניאלה איזנברג - המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין