השתיקה יפה להם

"איך הגעתי לכאן, אני תוהה לעצמי. איך הגעתי לתחתית של התחתית, לדרך הביבים, לווייה דולורוזה בבית אבות טחוב עם אישה זקנה שמבקשת ממני לחפש אחר חתול האשפתות המפורעש שלה? איפה הן ערימות הכסף שבהן הייתי אמור להתפלש? היכן הגברברים מכל הצבעים, הלאומים, הגזרות והגדלים שעימם הייתי אמור להשתגל בחדרי מלון יוקרתיים?" (עמוד 10).

ואפשר גם לראות בספרו של יונתן שגיב "דברים שהשתיקה יפה להם" מניפסט פוליטי. זה לא יהיה מופרך, ודאי לנוכח נסיבות כתיבתו, דמויותיו הקוטביות, ומסעות ההתחקות האינטנסיביים בהם הוא מוליך את קוראיו אחורה במנהרת הזמן היישר לפרקים נבחרים בתולדות היישוב העברי ערב הקמת המדינה. אך אם בכל זאת תעדיפו להתמקד ביצירה שלפניכם מבית הוצאת "כתר" כספרות בלשית גרידא, גם אז לא תחטאו לאמת. זאת אומרת, בהנחה ודמיינתם את הבלש הקלאסי כישות מסתורית, חמקמקה, איש שקלפיו מהודקים צמוד לחזהו, ארשת פניו חתומה ואין בהכרח תוכו כברו. עודד חפר, המכונה "החופרת", הוא כל מה שעומד בסתירה מופגנת לאפיונים הנ"ל. דמותו מגושמת, עטוי בלויי סחבות, יחסי האנוש שלו מחפירים, פיו מטונף, חרצובת לשונו משוחררת טוטאלית במטרה ברורה לעלוב באדם הניצב מולו, גם אם למרבה האבסורד האדם הזה הוא בעל המפתח לחידת מיליון הדולר אותה הוא להוט לפתור.

החופרת חוזרת

בתום שנה מפיענוח זהות הרוצח בספרו "אין סודות בחברה", כשהיטיב לחשוף את ריקבון האלפיון העליון, "החופרת" לא מרוצה. הלקוחות הפוטנציאליים משום מה לא מתדפקים על דלתו, ובצר לו נעתר לבקשתה של סבתו – למצוא את החתול שאבד לה. הגבירה ששמה נוקי פיין היא מחד הסבר גנטי לתכונותיו של נכדה: פיה מושחז ושפתה חסרת מעצורים, ומאידך ההיפך הגמור לו: יפת מראה, הופעתה תמירה, לבושה מהודר כמו נגזרה מקטלוג אופנה אי שם בסיקסטיז המוקדמים. זו התקופה בה התהלכה ברחובות ת"א ותהילתה הדהדה למרחקים. זהו תור הזהב של חייה, כששורת מחזרים הסתופפה בקרבה, אחד מהם הוא ראובן שלו. גם הוא, חרף גילו המקשיש, אינו תואם לאב הטיפוס המזדקן, וכציטוטה של החופרת: "...שערו הכסוף מסורק בקפידה, עיניו כחולות, פניו נאות ומוארכות. תלבושתו יכלה לככב תחת תג מחיר מופקע בכל חלון ראווה של חנות תל-אביבית...".

אותו ראובן שלו ונוקי פיין חוו כאמור הרפתקאות מסעירות בעברם הרחוק. הגורל זימן להם מפגש מחודש בערוב ימיהם בבית האבות (או כפי שהסובבים מצווים לכנותו : "בית הורים") מרגוע. שם, בינות אסופת זקנים אשר נראים ומתנהגים כגילם הביולוגי, מתחיל למעשה סיפורו של מיודענו.

"יקירתי, אם זה הולך כמו אוחצ'ה, מדבר כמו אוחצ'ה ומתכופף כמו אוחצ'ה, זה אוחצ'ה", אני בוחן בסלידה את האישה שהרסה את חיי. חברת כבוד באצולת הלסביות של ת"א...ברחבי העיר היא נודעת כעיתונאית לוחמנית שמפגינה עבור כל מטרה שהיא כותבת עליה: מדינת רווחה, נגד קפיטליזם חזירי, נגד הכיבוש, בעד זכויות להט"ב, נגד גלובליזציה, נגד אפלייה במקומות עבודה – רק מלראות את האישה הזאת תומכת ומתנגדת כל הזמן אני צריכה לנוח על איזה כוס קפה טוב" (עמוד 26)

יונתן שגיב. צילום: מארק בלואר

דמות בלתי נשכחת

ברוכים הבאים לממלכתו הבלתי סודית של החופרת. אם עוד לא הבנתם, האיש הנושק לארבעים (בן שלושים ושש בשבילכם) הוא הומו תל אביבי מוחצן, בעל גאווה שוקקת, שייחודו שפה מקורית על מיטב גווניה: חידודים תחביריים של לשון נופל על לשון, שנינות מרקיעת שחקים, ובקיאות מעוררת השתאות בשיח העברי – הן המדובר והן זה שהוא תולדה של סלנג בן ימינו.

לא בכדי ספר ביכוריו של שגיב "אין סודות בחברה" נחל הצלחה מסחררת וקנה לו עדת מעריצים. שגיב המחבר מלהט בין הנשגב (אופס, לא יכולתי להתאפק...) לנחות, בין פתגמים ממגדל השן האקדמי ובאותה נשימה שזורים בהוויית המציאות הלהט"בית על שלל סממניה והצטעצויותיה, בין סגנון מכופתר ומעונב כהלכה כשבקצה השורה טוויסט מחוספס בלתי צפוי. החוקר הפרטי רב המעללים מתאר את עצמו ואת האנושות מולו בפנייה משולבת ובלתי מובחנת של זכר ונקבה כמו להכעיס. תבניות לשוניות אצלו מושלכות הצידה בלא מיצמוץ, כל יישותו מתאווה ללעוג לסדר הקיים, הן ברבדים הגלויים והן בהעמדת הפנים בה אנו עוסקים מדי רגע ורגע. למעשה חתרנותו הסמנטית היא כלי שרת המולחם להשגת מטרתו.

ובחזרה לסיפור המסגרת, החופרת יוצאת לחיפושים קדחתניים אחר החתול האובד, כשלמרבה תדהמתה צצה לה משום מקום...גופה. תגובתו הראשונית של חפר מוציאה מהסופר תיאורים שהם בבחינת ליריקה צרופה. איכשהוא גיבורנו "שכח" כי הוא בלש, ומראות שכאלו אינם צריכים לזעזע את נפשו הענוגה.

"אני בוהה בחולצה הכחולה שמדגישה את הכתפיים הרחבות, את הזרועות המשורגות, את הבטן השטוחה, את הראש המגולח בתספורת מארינס, את העיניים הקרות והאפורות. לעזאזל, אני לא סובל את פקד יפתח שהם מהרגע הראשון, ועדיין הייתי שמה את אמא שלי במכירה פומבית בשביל שבע דקות של תקתוק " (עמוד 35).

נציגי החוק

פקד יפתח שהם ורב פקד ירון מלכה הם נציגי החוק בעלילתנו. בעוד שאת הראשון הוא לא ממש מסמפט (לפחות ע"פ אמות המידה השגרתיות), כלפי השוטר השני יחסו אמביוולנטי. מלכה כיכב בספרו הקודם, כשלקוראיו נפרשה מערכת היחסים שלו עם החופרת המשתרעת עד לתקופת התיכון. על פניו רוחשת סלידה ביניהם, אך (אזהרת ספויילר מקצועית) כשגובר עליו יצרו, מלכה לא בוחל במגע אינטימי רווי זימה עם חפר. כזה הוא, שוטר המצוי עמוק בארון, לא מסגיר חלילה את נטיותיו המיניות האמיתיות, גבר-גבר שמתנהל במשרתו כמצ'ואיסט האולטימטיבי, מה שמבטיח רפרטואר סונט של "החופרת" כלפיו, הבז לחולשות האנוש שלו. הן שוהם והן מלכה נכנסים לעובי הקורה עם גילוי הגופה. ואם חשבתם שדי בכך, הריני לבשר לכם כי הגווייה הראשונה לא תהיה גם האחרונה.

תוך כדי גם תתוודעו לציפורה רוזן, דיירת נוספת בבית האבות, אישה שהמילה "מפלצת" היא אנדרסטייטמנט בהשוואה לאישיותה. לעובד בצוות הרפואי בשם ג'יהאד קאדרי (אמרנו פוליטיקה או לא?), לאיריס חסון, מנהלת בית האבות (סליחה, "בית הורים" כמובן), ולאריק, אחיו של החופרת, שהוא קריקטורה שופעת של בורגנות ונהנתנות סטרייטית, ניגוד זועק לגיבור המביע תמיהה באוזנינו: "קשה להאמין שאריק ואני יצאנו מאותו הרחם". ההתרחשות תוביל אתכם למחוזותיה הססגוניים של ת"א (צפון-מרכז-דרום), פ"ת, ונופי הגליל לעת מצוא. תבלו במועדוני לילה נוטפי טסטוסטרון, תתייצבו מול גורדי שחקים המאכלסים משרדים נוצצים, ותלמדו להכיר את ההיררכיה הגלומה בזקנה – מי שידו משגת לסיים את חייו באיכות וברווחה, ומי שנאלץ לבלות את שארית ימיו במחיצת טיפוסי תבחלה חסרי תוחלת.

"אני פותחת את הפייקבוק ונשנק. איזה סגנון, איזו וולגרת, המיץ של הזבל. בשנים האחרונות בת"א אם חס וחלילה לא קראת למסיבה שאירגנת בשם של איבר מין, את נחשבת לננסי רייגן" (עמוד 74).

בניין התפעל

מתנחמצת, מתמכשפת, מתרשעת – דומה כי הבניין "התפעל" חביב על יונתן שגיב באופן מיוחד, ובהתאמה גם תיאורי הבלש יציר כפיו. שגיב הוא כותב מחונן ש"חפר שלו" מתבל את שורותיו בהומור בריא וחינני, ואם פקפקתם בכך פותר גם ככה על הדרך את שרשרת הרציחות, ועוזר להשיב את השלווה לעיר העברית הראשונה. החקירה הפרטיזנית אותה הוא מחליט לקיים עוד תעמת אותו עם נציגי רשויות הביטחון, הגבייה ומוסדות רפואיים כאלה או אחרים.

נאמן לדרכו, חמוש בסבתו הבלתי נלאית וב"אינטואיציה לקויה" לדבריו, הוא יותיר אתכם פעורי פה ושמוטי לסתות, ובערבוביה רגשית האופיינית למותחנים בלשיים: הרצון המיידי שיימצא כבר הנבל, תוך כדי תחושת החמצה כאשר חודרת ההבנה כי הסיפור בא אל קיצו, מול הוואקום נטול-החפר, חזרה לשיממון המילולי, לסדר הקיים ולהבחנות המגדריות הלעוסות לעייפה.

הרמן קוך, הסופר ההולנדי, פרץ לתודעה בעשור האחרון עם הרומאנים: "ארוחת הערב" ו – "בית קיץ עם בריכה". תמצית כתיבתו נעוצה בחשיפת הטילטול המערער כל הנחה מוקדמת על הבורגנות השבעה והמרוצה מעצמה, ותיאוריו את האלימות הייצרית שמפעפעת תחת מעטה הערכים של החברה המערבית היקנו לו מעמד על בספרות העולמית. שגיב – מקבילתו הישראלית לטעמי – מספק לנו הצצה לניפוץ עגל הזהב היהודי ישראלי בו הוא חובט, תוך גיוס משאבי הלהט"ב ואוצרות הטבע הלשוניים שלה לאמתחתו.

אל דאגה, לא תישארו עם חצי תאוותכם בידיכם. אני מנבא כי שגיב עוד יפגיש אתכם עם החופרת בשלל פרשיות בעתיד. וטיפ לסיום: כשתסיימו לקרוא את "דברים שהשתיקה יפה להם", תעשו לעצמכם טובה גדולה ותתבוננו בעטיפת הספר. איש ואישה ואיש על כריכתו. לכאורה איור תמים. לכאורה...

9.5 במדד ויטרינה - יצירה שאתה מצר על כך שהיא רק בת 283 עמודים, ומבטיח לעצמך לשוב ולקרוא בה פעמים רבות