הקיץ האחרון

"לאימה יש סוג של אובייקטיביות אכזרית שתמיד מסוגלת לנטרל את כישורי הפרשנות המעודנים שלנו" (הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז)

היה זה הרע שבזמנים

אני ניגש לכתיבת המאמר הזה לאחר שחלף יותר מחודש מאז סיימתי לקרוא את הספר. הקריאה נמשכה אמנם ימים ספורים, אך לקח לי זמן לעבד את הכתוב, את המתרחש בו, ולנסות לנטרל אותו מהאקטואליה המחרידה בה מדינת ישראל מצוייה בשבועות האחרונים. לנטרל ולמקם אותו במימד ההיסטוריה של הפלנטה ההיא, להעניק לו את הכבוד הראוי לו עם ובלי להידרש להשוואות מתבקשות לטבח של ה – 7  באוקטובר.  

"שלושה ימים בקיץ" יצירתו החדשה של הסופר והשגריר לשעבר יוסי אבני-לוי בהוצאת כנרת זמורה משרטטת עבורנו דיוקן מאוחר וססגוני של שנת 1941  בעיירה בדיונית בשם גילשקיס שבליטא. בגב כריכת הספר מובא הציטוט הבא: "עיירה ליטאית יפהפייה בין יער לנהר, בעיצומו של קיץ זהוב ורוגע, שהעולם עומד להיחרב בו ...אבל דבר אינו רוגע בקיץ ההוא, שבו קצין אס.אס. דוהר על האופנוע שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר ...". אני קורא את התיאור, ומתעכב על המילים "מעיר לעיר". כבר נתקלתי בצירוף הלשוני הזה בעבר. מה פשרו? אני תוהה, וייתכן שאגלה בהמשך. 

שבע דמויות נוספות מאכלסות את 267  העמודים של הקיץ הפסטורלי והלופת ההוא, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. באותה עיירה שהיא בת דמותן של מאות עיירות אחרות בליטא ובמזרח אירופה, היכן ששכנות טובה (לפחות מתחת לפני השטח) בין יהודים לנוצרים התקיימה במשך שנים, געשו מרחצי דמים והשמדות של יהודים, כשהמקומיים ברובם ככולם משתפים פעולה עם הכוחות הנאצים.

הנורא שבדבר הוא שאצל חלקים לא מבוטלים מהם זה לא היה סיוע מאולץ, כמי שכפאם שד, אלא ברצון ובחדווה. כמו אגרו בתוכם הררי עלבונות, תסכולים ושנאות שנותבו למסעות נקם, כשבסיפור שלפנינו מופנה אליהם זרקור של שלושה ימים בלבד. שבע הדמויות מלבד קארל גיאורג קצין האס.אס.

יוסי אבני לוי

כמו לקוחות מאגדה קסומה, וקורותיהן מהפנטות במסע החיים והבלהות שעברו עד לרגע כתיבת השורות, והחל מנקודת הזמן בה אישיותן נגלתה לנו והפכה לממשית: תיאודור וייס יהודי המנהל חנות כלבו שעסקיו פורחים, ובמקביל בוגד ללא הרף באשתו. אותה אישה פאולה שמודעת למעלליו, אך לא אזרה את האומץ הדרוש לעזוב אותו. היא מטפלת בבנה הפעוט, כל עיתותיה ופחדיה נתונים לגידולו, לעובדה שהוא מתקשה בהליכתו, ובד בבד מסב לה אושר עילאי ורצון לרפאו בכל מחיר.

מתילדה המכשפה הקשישה תהיה לה בצוק העיתים לעזר, ותוך כדי  נתוודע לאישיותה הפגאנית, הפולחנית שגרה בהרים, מבודדת ודחוייה. לצידם הירש מייזל הרוקח היחיד בעיירה ,יהודי ששמו הולך לפניו בשל שיקויי הפלא מעשה ידיו. עלם חמודות בשם יונאס המתחבט בנטייתו המינית, ומשתוקק לספר לחבריו, אך דוחה את רוע הגזירה שביציאה מהארון הכובל והחונק עד שיחוש בשל. בינתיים הוא מצטרף ל"שרוולים הלבנים", מתנדבים מקומיים ששימשו ככוח הסיוע לנאצים.

ויטאוטאס מורה שחלומו להיות סופר נערץ ומוכר, אך ניסיונותיו החוזרים ונשנים לכתוב את פרי עטו פורץ הדרך עולים בתוהו, ואשתו עקרת הבית גראז'ינה, דמות קטנה, מתוארת כעלובה ומשועממת. היחסים השוררים ביניהם רחוקים מלהיות אידיליה משפחתית, אולם אותה גראז'ינה תהווה את נקודת המפנה הספרותית בסוף העלילה. 

"עמוק בליבם הליטאים יודעים שהם הכלאה של טוב ושל רע, הגרמני נאם לעצמו מעל הכיכרות הפנימיות. זו הסיבה שהם ששים להביע את שמחתם על ששיחררנו אותם מהבולשביקים. אתמול עוד סגדו לסובייטים, עכשיו הם יוצאים לרחובות להריע לרייך ...והמכעיס ביותר הוא שגם בקרב הליטיאים יש אוהבי יהודים!" (ציטוט מתוך הספר)

כיצד ניגשים בכלל לכתיבת מאמר המנתח יצירה ספרותית חשובה, חכמה וגדושת פרטים על השואה - שסגנונו הפיוטי והכ"כ ייחודי של אבני-לוי ניכר לאורך כל דפיה - כשברקע מרצדים תמונותיהם של 1400  הנרצחים מהטבח הנורא בסוכות? כש – 240  משפחותיהם של החטופים הנמצאים בשבי החמאס זועקות, ממלאות את כיכרות העיר עם צילומי יקיריהן, ומפלחות את הלב? שלא מן הנמנע הרגש מוביל להשוואה הבלתי נמנעת לימים ההם ולזמן הזה: בהיקפי הזוועות, בחוסר החמלה המשווע, בטירוף החושים והאורגיות ההמוניות של הילולת הרצח, ביצירתיות מעוררת הפלצות של אופני המוות ע"י חבורת צמאי הדם אל מול קורבנותיהם חסרי הישע.

אולם בירכתי הדעת נשמע קול חלש שאוסר על האנלוגיה. הזוועות הן נוראיות, אולם כיום אנחנו ריבונים בארצנו, לא עלים נידפים ללא מדינה ומקלט בטוח לעם היהודי. מחרות מחזקות לכך גם שתי פרופסוריות אמריטות מכובדות מאוניברסיטת ת"א : אניטה שפירא ודינה פורת. בשני מאמרים שונים כל אחת מהן כמו יירטה את עצם ההשוואה מהנימוק שהובא לעיל. נו, ואם אוטוריטות אקדמיות שכאלו אומרות, מי אני שאחלוק על קביעתן? ובכל זאת, האם מושגי יסוד כמו "רוע מוחלט", "התבהמות יצרים", "אישיות פתולוגית עד כדי טירוף" אינם יכולים לשמש בהקבלה בין הזעזוע של שנות השלושים והארבעים במאה הקודמת לטבח שקרה ביישובי עוטף עזה? האם מדובר בחילול הקודש? איש איש ותחושותיו.

"אבינו שבשמיים ! מייזל התווכח עם אלוהיו עד אשמורת ראשונה...הכל נגמר, הא חושב בצער נורא. וזה לא הוגן. אלף שנות נדודים ולארצנו לא הגענו. למות כך בארצותיהם של אחרים" (ציטוט מתוך הספר)

בספרו השמיני אבני-לוי בוחן את הטבע האנושי, את היצרים, ומותח אותם אל קצה גבול היכולת. בראיון שנערך עימו הוא מעיד כי גילישקיס נכתבה בהשראת ה – 20/8/1941, ביום בו חוסלו עשר ערים יהודיות בליטא. לדבריו, סיקרן אותו לטעת רגשות, כמיהות, חטאים קטנים גם ברוצחים. וזה הצליח כמובן. שפתו העשירה וכתיבתו הבהירה והקולחת מייצרות גוף אמנותי של סקרנות אין קץ. תיאוריו מתפקעים מצבעים, הוא יוצק לכל אחת מדמויותיו את עולמה הפנימי, והוא חומל עליהן. גם כשהוא נדרש להביא את אישיותו של קארל קצין האס.אס, הוא מסיט את חרון האף שלו ומתמקד בנפח של האיש, בנסיבות חייו ובסערות הנפש המכתרות אותו.

המון סרקזם והומור ממלאים את השורות, ועל כך רצוי להודות לכותב, בהכירו את טבע האדם והקורא, שתיאורי מועקות וטרגדיות בלבד אין בהם כדי להמחיש את החורבן במלואו, ויש לייצר לצידם סדקים של נחמה וחיוך. את ההכלה שבפורענות.

"מקולל, יונאס אמר. אני מקולל ...כמו בשר שנרקב. כמו ציפור שיר שהורעלה. מאין באה אליו מחלתו ? ...אילו ידעו חבריו מה הוא באמת, לא היו לוחצים את ידו, אלא לועגים לו, מכים אותו, ואולי אפילו מטביעים אותו בנהר" ( ציטוט מתוך הספר )

והמילה "נהר" כמו מחזירה אותי שוב אל הציטוט שבכריכת הספר : "עיירה ליטאית יפהפייה בין יער לנהר" ואז בהבזק אני מבין לאשורו את צירוף המילים "מעיר לעיר", ומאיין זה לקוח : "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה / אנודה עם שיר ותיבת נגינה ..." מתוך יצירת המופת של לאה גולדברג "משירי ארץ אהבתי". וואוו, נפתרה החידה !!!!!! ואיזה צירוף מקרים, שכן השיר הזה – שכבר הפך למיתולוגיה בפני עצמה – נוצר על ארץ הולדתה של המשוררת, הלא היא ...ליטא. ובן רגע עלו במחשבותיי שלל שיריה הנוספים, שמתכתבים באופן מיסטי עם הספר. "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ? / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם", שנכתב בעיצומה של השואה, כשעדויות הזוועות נחשפו אט אט.

תיאודור אדורנו קבע ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", ואילו גולדברג כמו קוראת תיגר על דרשתו, ובדרכה העדינה מוצאת את היופי והטוהר גם בעת הנוראה ההיא. "מה יהיה בסופנו ? השמיים עמדו מלכת / אלמלא השעון שתיקתק לא ידענו שכה רחוקים אנו כבר מן הבוקר" היא תהתה לא אחת והביעה משאלה שלפיה "איזה פרח יצמח על קברנו ? אני אתפלל שתהיה זו נורית צהובה".  וכמובן "למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה / השדות מבקשים ברכה / הים מבקש אמונה / ואתה אינך מבקש דבר ... / איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?" לגראז'ינה מהסיפור היתה דווקא אמונה. היא היתה אישה פשוטה ומאמינה בדרכה. לצד חמדנותה, מרורי הנפש ודלות עולמה היא גילתה בעצמה באותו קיץ טרגי תעצומות נפש, שקנו את עולמה מבחינתי. למעשה בלי לחשוב ולהרהר היא פעלה כדי ליישם את אמונתה – באופן האולי פשטני, אולי נאיבי – אך כזה שהיטה את הכף.

הוא הותיר אותי פעור פה, ואלמלא הספויילר הייתי מגלה אותו. גראז'ינה היא החסד, התעוזה והתושייה שמפעמים בספר לקראת סופו, ואבני-לוי ראוי לכל תשבוחת על הכיוון מעורר התדהמה של אחת מגיבורותיו. 

זה ספר שראוי להילמד בבתי הספר ובמוסדות החינוך. על הפרדוקס האנושי, על חמלה לצד לילות סכינים ארוכות, על גאיות ההריגה ותשוקות בלתי נשלטות ונדלות גם בשברירי הרגעים הללו. על הפואטיקה פורעת הסדר. ובעיקר על אותו הקיץ האחרון, שהוא למעשה סוף עידן התמימות בו היו שרויים חלק מהדמויות. כשהסימנים המטרימים התדפקו על הדלתות זמן רב, ולאחריהם התדפקו כפות ידיים גסות ואלימות על אותו המפתן, עם רבבות נגררים לגורלם הידוע והכתוב בספר דברי הימים הנוראים. 

היה זה הרע שבזמנים, היה זה ...הרע שבזמנים. פשוט ככה. סליחה צ'ארלס דיקנס, הפעם זה לא הציטוט שלך.

 נ.ב.

וסליחה גם אניטה ודינה – מותר, צריך וחובה להשוות!