חיפוש

הלוואה בריבית

יוקי לביא צפה בסרט "שבע ברכות" וראה כיצד הסטיגמות, הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות ועוד מונחים סוציולוגים משומשים, מתפוגגים ומפנים את מקומם להתבוננות קולנועית מבריקה על החיים

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

"שומע את השקט הזה ? זאת הפעם האחרונה השבוע שאתה תשמע אותו" (מתוך הסרט "שבע ברכות")

בסוף הכתבה תהיה הפצרה ודרישה המופנות אל אחת הדמויות שקשורות לסרט  "שבע ברכות". הישארו עימנו ותגלו במה מדובר. כתבתי "סרט", אך "שבע ברכות" שעלה בחודש החולף לאקרנים הוא למעשה אפוס רחב יריעה, רב משתתפים, כזה שלוקח אותך למסע מאלף. תרבותי-היסטורי, רגשי, תודעתי-פסיכולוגי.

 

את הסרט של הבמאית איילת מנחמי, שנכתב ע''י התסריטאיות אלינור סלע וריימונד אמסלם, והופק ע''י רונן בן טל, חשוב לראות לאחר התוודעות לשני מושגי יסוד בו.. הראשון הוא "ילדות בהלוואה" : מנהג נפוץ במרוקו שאחיינית נמסרת בהשאלה לדודתה העקרה, והיא ובעלה מגדלים אותה כבתם לכל דבר. אותה ילדה שומרת כמובן על קשר עם הוריה ואחיה הביולוגים, ולמעשה חווה שתי משפחות.

 

המושג השני הוא "שבע ברכות",הכולל שבוע של סעודות חגיגיות לכבוד הכלה ובחיר ליבה, שמשפחתה עורכת מיד לאחר החתונה. מכאן שם הסרט, ומכאן הוויה-דולורוזה אותה מעבירה מארי הגיבורה שלו, את בעלה הטרי, את משפחתה הענפה, ובעיקר את עצמה. מארי היא בנקאית מצליחה המתגוררת בצרפת, נישאה לא מכבר לדן, איש עסקים, ואת חתונתם הם ערכו בישראל לאחר שנים בהן לא ביקרה בארץ.

 

אנו פוגשים אותה בסצנת הפתיחה, כשהיא מובלת לחופתה בידי שתי נשים מבוגרות. אמה הביולוגית חנה ודודתה-אמה המאמצת גרציה. הכל יפה, מלוטש, בוהק. האורחים אלגנטים, בני המשפחה המסתודדים ביניהם נושאים אל מארי עיניים אוהבות ומעריצות. אך לא כל הנוצץ זהב. איש לא שאל אותה בילדותה המוקדמת אם לנטוש את משפחתה, את הוריה וחמשת אחיה, ולעבור לבית הדודה והדוד חשוכי הילדים.

 

בת שנתיים היא היתה, וארבעים שנה לאחר מכן דיוקנה נחשף. מילדה לאישה בוגרת, כזאת שאגרה וכאבה ולא דיברה. החתונה העשירה העניקה צוהר צר לעולמה, אך בשבוע שאחר מכן, בזמן שהשולחנות נפתחים למענה – בכל ערב אצל קרוב משפחה אחר – גם סך הפצעים, המוגלות, והסודות נפתחים. שותתי דם על השולחן, לצד התקרובת העסיסית.

 

"את לא יודעת שהבת שלך צמחונית? לא אוכלת שום חיה שעושה לא מו-מו, לא קו-קו, ולא מה-מה" (מתוך הסרט)

אז מסתבר שלא רק מארי באה טעונה לשבוע הקולינרי. גם אחיה ואחיותיה שמרו דברים כל השנים, והגיעה עת הפירעון. בכל סעודה מתגלה קלף נוסף, מבצבצת האשמה חבויה, נערמים חשבונות העבר – שבידיעתה ושלא בידיעתה של הכלה – וניחוחות התבשילים הם רק מנות הפתיחה, או שמא התבלין.

 

בערבובייה שהיא מלאכת מחשבת של היוצרים והשחקנים נשמעים פערי המעמדות בין מארי למשפחתה, הבדלי הדת וההחמרה הדקדקנית של חלק מאחיה, ומפגשים חזיתיים ובלתי נמנעים בין "המשפחה המרוקאית החמה" ל"הורים האשכנזים הקרים" של החתן. היו ל"שבע ברכות" את כל חומרי הגלם להפוך לעוד סרט בורקס עדתי על שלל האיפיונים הלעוסים לעייפה (מודה שגם אני קצת הסתייגתי מהתלכיד הדביק והפוטנציאלי הזה כשקראתי את תקצירו), אך בשרביט המנצחים של ארבעת היוצרים, לרבות הבימוי המהוקצע, נוצר פלא של ממש.

 

כל הסטיגמות, הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות ועוד כהנה וכהנה מונחים סוציולוגים התפוגגו, ופינו את מקומם להתבוננות. חשבון הנפש של מארי מול משפחתה, של מארי עם בעלה ושל שתי האמהות גובר על כל ניואנס, כזה שעצר בעדו ולא איפשר לו לגלוש למחוזות הקלישאה. בתום השבוע הסוער והייצרי איש מהנוכחים לא יימצא באותו מצב צבירה, ותעיד על כך סצנת הסיום, שמפאת הספויילר לא אחשוף. רק אמליץ להכין את הממחטות, ולא בקטע סכריני ורגשני.

 

אפוס רב משתתפים שכינס כ"כ הרבה כישרון ושפה קולנועית. החל מיעל לבנטל ודניאל סבג, אחיה של מארי, שכל אחד מהם עם שק של צרות והתמודדויות. הם כ"כ זועקים בדרכם את המצוקה שלהם, כ"כ משוועים להקשבה, שמפתה לראות בהם את הכבשים השחורות של המשפחה, אולם מארי מתייצבת נגדם בזירת האגרוף, כשהתוצאות אינן חד משמעיות. זה ממשיך עם הבעל הטרי דן בגילומו של ערן מור, שכל כולו הווייה של נתינה, התפעמות ואהבה בלתי נדלית לאשתו. מור מפליא להיכנס לנעלי הגבר המכיל, עד שגם הוא מתקרב לסף נקודת הרתיחה ביחסיהם. מארי מעמידה אותו במבחן הגורלי בשבוע הראשון לנישואיהם. האם הם יצלחו את המשימה? ,

 

את אימו הפסיכולוגית והגנדרנית מגלמת עידית טפרסון. מופע של סנוביזם בלתי מודע לעצמו, כזה שממש לא מנפנף במעמדו ובכספו, אך ניכר לכל כי הוא דואג שהסטטוס החברתי ההולם אותו ייראה ויישמע. את טפרסון ראיתי על הבמה, בקולנוע ובטלוויזיה אינספור פעמים, ובתפקיד הבשרי הזה היא נועצת שיניים, ומוכיחה איזו שחקנית ענקית ורבת מבע היא.

 

אלינור סלע היא גם אחת התסריטאיות וגם אחת השחקניות. היא אחותה של מארי, שאומללה בנישואיה לבעל שאיננה אוהבת. השהות של שתי האחיות בתום אחת הסעודות מזקק את מהות הסרט. מי מביניהן הקורבן? מי כפויית הטובה, ומי אמורה להיות אסירת תודה על גורלה שהיטיב עימה? סלע מביאה עימה עממיות במידה המהולה בחוכמה ובפשטות, ומשרטטת קווי גבול קשיחים שלעולם לא תהיה לה או לאחותה דריסת רגל בהם, בעורף האויב. הן אמנם אחיות, אך הגורל הפריד ביניהן, והמפגש המאולץ והמחודש בתום עשרות שנות גלות רק מחדד את ההבדלים.


??מתוך-הסרט-7-ברכות_צילום-מריה-ברודקין-באדיבות-סרטי-יונייטד-קינג

 

 "לחיי השילוש הקדוש : מארי, חנה וגרצייה" (מתוך הסרט)

ואכן השילוש הקדוש הזה הוא היהלום שבכתר הסרט, כששלוש הדמויות הראשיות שבו מיישירות מבט זו לעברה של האחרת. רבקה בכר היא גרציה, הדודה האלמנה, שהיא ובעלה העניקו רווחה כלכלית למארי בשנות שהותה אצלם. גרצייה מצטיירת כאישה מיושבת בדעתה, אולם האינטראקציה הרעילה  עם אחותה חנה מלהיטות אותה, ומוציאות ממנה התפרצויות בלתי נשלטות. הכל מוטח בפניה בשבוע הזה, והכל היא מטיחה. גם את הסוד הנורא ששמרה לעצמה, ושמהווה את נקודת המפנה שומטת הסלטות. בכר שחקנית נפלאה, והעובדה שלא ראיתם אותה על המסכים לעיתים קרובות היא הפסד של המלהקים ושל הצופים. מנחמי העניקה לה לאחר עשרות שנים את תפקיד חייה, ונאחל לה עוד תפקידים מרתקים בהמשך.

 

כששמעתי ש"שבע ברכות" הוא סרט שעוסק בילדה בהלוואה, והבנתי שאחת השחקניות בו היא ריימונד אמסלם, חשבתי שמדובר במתיחה. הלא אמסלם היתה אחת השחקניות הראשיות בסרט "שלוש אמהות", שהציג לפני כמעט שני עשורים, ושם היא גילמה אחות שנמסר לה ילד ע"י אחותה. האם מדובר בדה-ז'ה-וו? לא ולא. כבודו של "שלוש אמהות" במקומו מונח, אך ב"שבע ברכות" – שאמסלם כאמור שותפה גם לכתיבתו עם אלינור סלע בת דודתה במציאות, ושמגולל מנהג קיים – אמסלם מעמתת אותנו עם עברה ועם עבר של עדה שלמה.

 

לא סיפור נקודתי, אלא תופעה רחבת היקף. עשרה פרסי אופיר גרף הסרט, כשאמסלם זכתה בו ובצדק בתואר השחקנית הראשית הטובה ביותר. היא זו שמזהירה את בעלה בתחילת הסרט מפני השתיקה שתופר בהמשך, והיא זו שמפרה אותה שוב ושוב. מארי- אמסלם היא זעקה כבושה בגוף של אישה שהגיעה להישגים מסחררים, אך נותרה הילדה הקטנה, שבחוויותיה היתה לא יותר מחבילה שהועברה במשפחתה. אלוהים, כמה שהיא יפה ועד כמה שהיא פגועה, ונואשת לפרוץ את מסך האלם שליווה אותה. הסרט אמנם עוסק במשפחה מרוקאית, אולם כפי שכתבו היוצרות, זה סיפור אוניברסלי על "פשעי משפחה", ועל הבחירה האם לחיות את הפצעים וההדחקות או להמשיך הלאה. אמסלם מעניקה באיחור כתב אשמה נוקב למשפחתה, אך לצידו פתח לפיוס מלא חמלה. 

 

ואת החמלה הזאת תופסת בשתי ידיים מי אם לא אמה הביולוגית חנה. על תפקידה הזה היא זכתה בתואר "שחקנית המשנה הטובה ביותר" בפרס אופיר, אולם – במחילה מכבודה של אמסלם ומכבודם של חברי הוועדה – גם תיקי דיין בתור חנה ראויה להגדרה של השחקנית הראשית. אני ושאר הצופים בכינו לא אחת במהלך הסרט, אך כשדיין-חנה פונה אל בתה האובדת, בתום עוד ארוחה כואבת ולעומתית, ושואלת אותה בדמעות : "מה את רוצה, מארי? תגידי מה את עוד רוצה ????" לא היה אדם באולם שלא מחה גם הוא דמעה.

??מתוך-הסרט-7-ברכות_צילום-מריה-ברודקין-באדיבות-סרטי-יונייטד-קינג

 

לתאר את תיקי דיין על שלל מפעלותיה ואיכויותיה זה אקט מיותר. כמעט שישים שנה שהיא חלק מפס הקול של התרבות הישראלית. אם ב"קרובים קרובים" המיתולוגית, אם בהיותה אמא קוראז' האולטימטיבית, וללא ספק השחקנית החנוך לווינית האהובה ביותר על המחזאי והבמאי המנוח, מי שמזוהה יותר מכל עם עשייתו. פלאש-בק מרטיט עבר בי, כשראיתי את דיין הפעם: דמותה של לביבה פופוך הכנועה והפתטית שהפגינה עוצמות הישרדותיות כמעט בלתי אפשריות ב"מלאכת החיים" של לוין. רק שב"שבע ברכות" דיין ממש לא כנועה ופתטית, אלא מגדלור של חוזק ועוצמה, הן עבור עצמה והן עבור ילדיה ונכדיה.

 

היא אוהבת את בתה מארי, שמחה בהצלחותיה, אך בה בעת מבינה כי היא הגיעה מחו"ל לחתונתה עם חומר נפץ רדיואקטיבי באמתחתה שעלול למוטט את משפחתה. ההלוואה שחנה העניקה לאחותה תתגלה כזאת שתובעת את עלבונה, והריבית שכולם ישלמו תהיה כבדה מנשוא. דיין מגייסת את רגישותה, חוכמתה, והכל באסרטיביות מחד שמרימה להנחתה מניפולטיבית מאידך. היא מבקשת שתיבת הפנדורה לא תיפתח, אך ניסיונותיה עולים בתוהו. על תפקידה הנוכחי היא ראויה לא רק בזכיית פרס אופיר, אלא אחרי כ"כ הרבה שנות פעילות מופלאות לאחוז את הפסלון של פרס ישראל על מפעל חיים. זה לא עוד תפקיד, אלא פרק הצדעה לתרבות ולעדה שלמה, שאלמלא יכולותיה המוכחות של דיין, לא היה מעפיל לדרגת ההתעלות האמנותית שלו.

 

"זה לא סרט עלילתי, זה ממש סרט תעודה" לחשה אישה אחת לבעלה כשיצאנו מהאולם, איש איש בהתכנסותו הפרטית. צדקה לגמרי. והאם יש לכם מחמאה גדול מזו ליוצרים ולשחקנים? שהצופים רואים במשך שעתיים דיוק ואותנטיות שאינם מוטלים בספק? "שבע ברכות" הוא ביטוי למכאובים שמכילים עושר רגשי ותרבות מגובשים ומהודקים. הוא נוסע לאוסקר ההוליוודי, ואין כל סיבה שלא יחזור משם עם הדוז-פואה.

 

באחד הראיונות דיין סיפרה שהתלבטה אם לקחת את התפקיד. ההתלבטות הזאת הולידה מפגש בביתה עם היוצרות, ולאחר שעות ארוכות היא למרבה המזל התרצתה והסכימה להפצרותיהן. ואפרופו הפצרות, לא שכחתי את ההבטחה להפצרה ולדרישה בתחילת המאמר. לאחר שנות שתיקה ארוכות, ניאותה הבמאית איילת מנחמי להיות חלק מהפרוייקט. סרטה האחרון "נודל" היה מופת של חמלה, הומניזם וצדק פואטי כנגד מערכת שמתעמרת בפרט באופן אטום ושרירותי (כתבתי בשעתו על הגיבורה הראשית שלו מילי אביטל שהיא קורצה מחומרים של חסידות אומות עולם).

 

כאמור מנחמי חזרה ובגדול – אך בשם מאות אלפי הצופים של "שבע ברכות", בשם ועדת פרס אופיר שהעניקו לה את התואר "הבמאית הטובה ביותר" וליצירתה הנוכחית את "הסרט הטוב ביותר", ובשם מיליוני הצופים הזרים שעוד יתוודעו אליו, יתרגשו וימחו דמעה בעטיו, אני מפציר ודורש ממנה : תעשי עוד סרטים!!! שקט הוא רפש כאמור, ושתיקה אמנותית ממושכת היא לא פריווילגיה שנסכים לה מצידך.

 

לכו לסרט הזה, תהנו ממנו ומשלל מטעמיו, ורצוי שלא להגיע על בטן ריקה .

  
 

הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.