כשמבקשים ממוזיקאים לדבר על תהליך יצירה, מגיעים מהר מאוד למילה מסע, ומיד אחר כך לייסורים ותלאות הדרך הקשה. הייתי בהמון מסעות. התעייפתי מהם. חיפשתי אלטרנטיבה. מתן ספנסר ואורי רוסו - "ספנסרוסו", שהפיקו מוזיקלית את האלבום שלי,  הפכו את ה"מסע" שלי לטיול. והיי, טיול זה כיף.

אז ככה הזדמנתי לספסל האחורי של הטיול השנתי, עם שני המגניבים של כמה שכבות מתחתיי. לשמחתי הגדולה, הצלחתי להתמסר לחלוטין. נתתי להם לקבל את ההחלטות, אהבתי מאוד את הבחירות שלהם. במקביל לעבודה המשותפת, הקפדתי לקבל מהם עוד ועוד אלבומים חדשים, כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם עד אז,  ושחלחלו עמוק עמוק אל החיים ואל היצירה הנוכחית שלי. אז הנה היא, הרשימה שלי:

ג'ימס בלייק הוא חתיכת פלא. האלבום הזה הוא השראה אינסופית, עולם נפלא להתעטף בו. כבר למעלה משנה שבכל פעם שאני מתיישב לכתוב טקסט כלשהו, זה קורה עם האלבום הזה באוזניות.

_

 _

מאז שאני ילד אני מת על הגרוב של דייויד ביירן. ביחד עם סיינט וינסנט המדהימה והחשמלית שלה, ועיבודי בראס מופלאים, נולד כאן אלבום מאוד לא שגרתי.

_

אני מאוד אוהב את שאנן סטריט. כבר בשניות הראשונות בהן שמעתי את השיר הפוצע הזה, ידעתי מיד שהנה הולך להגיע אלבום שילווה אותי.

שמעתי את האלבום האדיר והאמיץ הזה אינספור פעמים.

השיר הזה, שהולחן ע"י חווה אלברשטין (!), הוא פשוט שיא הרגש.

_

ובכל זאת, חזרה אחת קטנה לשורשים, כדי שחס וחלילה לא נשכח שכולנו באנו מוואדי אחד קטן ומרוחק, ושאנחנו מעיין חי וזורם. ממשיך לנסוע.

_

תחילת האלבום "מחכה למים", אלבומו השלישי של קובי ויטמן, היא במרץ 2002.  בעודו עובד במרץ על סיום המיקסים לאלבום הבכורה שלו, נקרא ויטמן בצו 8 לשירות מילואים בג'נין. את השקט של האולפן החליפו קרבות פנים אל פנים, סחיבת פצועים והרוגים, לוויות וקושי פיזי ונפשי עצום.

בתום החודש הארוך בחייו, הוא חזר אל האולפן כדי לסיים את העבודה, אך גילה שהשירים שהיו בשבילו הכל, איבדו כל חשיבות עבורו. דווקא מתוך ערפל הכאב והכעס, מתוך ההתמודדות עם קשיי הלחימה והזיכרונות, נולד משהו חדש - מקץ ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית הוא סיים את כתיבת המופע "מלחמה אופרת רוק", שעלתה בסוף 2007 כהפקת מקור של צוותא. המופע רץ במשך כמעט חמש שנים וזכה לכל התשבוחות האפשריות. בעשר השנים הבאות כתב ויטמן המון מוזיקה לסרטים ולתיאטרון. דווקא הטקסטים האישיים והחשופים, שהיוו חלק דומיננטי בעבודותיו, נשכחו מאחור. בבוקר אחד בתחילת 2012, עשר שנים אחרי, התעורר ויטמן עם משפט בראש: "יוצא לדרך חדשה, החוש גובר על התחושה כבר אין מקום לטעויות, כבר אין מקום להכחשה". המשפט הזה הפך לשיר שנקרא "דרך חדשה", שיר שבעצם סימל את סיום תקופת ההחלמה שלו. הוא הכיר את המפיקים הצעירים ספנסרוסו (מתן ספנסר ואורי רוסו), וביחד הם יצאו למסע הקלטות האלבום. ההשפעות המוזיקליות השונות של כל אחד מהם יצרו אלבום מגוון ומיוחד מאוד, מלא ברבדים חדשים. להקלטות הצטרפו שועלים ותיקים כמו אלון הלל בתופים ועמיר ג'נגו רוסיאנו בבס, וגם שאול בסר בפסנתר, עידית מינצר בכלי נשיפה, יובל קאופמן בתופים וטל אברהם בחצוצרה. שירי האלבום מייצגים את המסע אל המלחמה ובחזרה, אל ההחלמה והחזרה ליצירה. הסינגל החדש, "יום רודף", מסמל את ההצלחה של ויטמן במעבר מעיסוק בטראומות השירות הצבאי לענייני הלב והנפש.

דבר המערכת על האלבום החדש:

האלבום החדש של קובי ויטמן מציג מוסיקה שהיא יצירה ישראלית, חדשנית, איכותית וטובה. הטקסטים עמוקים ומעניינים, העיבודים מושלמים ומושקעים ולכל אורך האלבום יש תחושה של בגרות טקסטואלית ומוסיקלית. ממש כמו תבשיל שישב שעות ארוכות על אש קטנה והתבשל לאט, ברוגע ובסבלנות, כך גם כאן - התוצאה היא פשוט מעולה. מומלץ!

ציון במדד ויטרינה: 9.1