חיפוש

החדר האחורי של הקאמרי

גם הפעם, בדרמה הנוכחית והצבעונית "החדר האחורי" פרי עטה של המחזאית עדנה מזי"א, הכותבת הפורה שבה אל "זירת הפשע" המוכרת לה: התא המשפחתי

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

הימור בטוח

לאחר שנות התחבטות וניתוחים מכל היבט ואספקט, כשדמויותיה לבשו ופשטו צורה באינטראקציות היום-יומיות עם זולתן, התכתשו ונוחמו בדינאמיקה נטולת פשרות – דומה כי מזי"א עדיין לא חשה שובע או רווייה מהעיסוק הבלתי פוסק באיזור הנוחות שלה. "סיפור משפחתי", "יומן חוף ברייטון", "המורדים", "רומן משפחתי" הם רק קצה המזלג בו ננעצו הסודות והאופל, הטירוף ופערי הדורות של יצירי כפיה, וכששרביט הבימוי מונף בידיה – התא המשפחתי "שלה" פורק כל עול. ואם במשפחה עסקינן, ההפקה המדוברת הינה תולדה של זוג הורים תיאטרוניים: הקאמרי ובית לסין חברו יחדיו לקו-פרודוקציה בת שעה וחצי, המסתמנת כהימור מבטיח ומצליח, כששני הצדדים יוצאים נשכרים ומרוצים.

סטנדאפ בתאטרון 

אלי הוא סטנדאפיסט צעיר ומיוסר, שאת הסאגות שליוו אותו הוא מעבד לחומרי גלם של פאנצ'ים אמנותיים. אין צורך להכביר בפסיכולוגיה בגרוש על מנת להבין כי העיסוק האובססיבי הוא תרפייה, בבחינת גירוש השדים בהם גיבורנו מוקף, וככל שהעלילה מתקדמת, כך גם שמו של המחזה "החדר האחורי" מובהר כהלכתו, ומשמעתו המרומזת והסוגסטיבית מפוענחת לצופים.

על פניו במת התיאטרון נבנתה כאולם סטנד-אפ בו אלי מפליא לחבוט בקהל, ולגרוף ממנו פרצי צחוק רועמים, אך למעשה שלא ברצוננו אנו נוטלים חלק בשחזור של אנליזה קבוצתית, הבהובי פלאש-בק המתעכבים בתחנות חייו, כשלצידו משפחתו הלופתת. כך שבעוד צידה הימני של הבמה הוא כאמור בדיחות והסחות דעת, צידה השמאלי מוליך אותנו בנתיבי ילדותו ונעוריו כשאנו מתוודעים בהדרגה לסלון ביתה המפואר של משפחת מהגרים דרום-אפריקנית שעקרה לישראל ממניעים ציוניים, ולמשולש פתולוגי: אם-אב-דוד. סימביוזה של יחסים מהגיהנום בין אם שתלטנית ואקסצנטרית, אב פאסיבי ואומלל, ודוד (אחיה של האם) אינטלקטואל נפוח מחשיבות עצמית, בר-סמכא המתיימר להיות לפוסק האחרון במשפחה. השלישייה הזאת מתפקדת כצלו של אלי משך גיל התבגרותו, היא האתנחתא הקומית לפרקים אך גם מקור המועקות ושורשי התסביכים מהם יפיק לימים את תהילתו המקצועית.

"סנדרה סנדרה שדה ודודו ניב. צילום ז'ראר אלון

דם סמיך ממים

מזי"א אוהבת את אלי, חומלת עליו ברכות, וטורחת לצייד אותו בשלל תכונות כגון: נפש מעורערת, דימיון מתעתע, פגיעות יתר על המידה, אהבה והערצה לבת דודתו הבוגרת (המשמשת כמתווכת וכמפשרת בעל כורחה בסכסוך הלוהט הממתין בדריכות להתפרצותו), וחוש צדק מפותח. אלי של מזי"א שואף להשתחרר מהמבנה הסוכך מעליו, להתנער מכל סממן שדבק בו, ומגלה – למרבה הקלישאה – כי דם סמיך ממים. לצידה של מזי"א חובה לשבח את עבודתה של מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי על האופן בו השכילה להתאים פרטי לבוש לחמשת שחקניה המתכתבים עם רוח התקופה והאישיות ממנה צמחו : אם זו גלבייה רקומה, ז'קט מחוייט או מחלצות של פלמ"חניק, ולהעניק מימדי זמן מקבילים במינימום אביזרי במה השזורים זה בזה בעבותות של נסיבות עגומות.

"הילה הילה פלדמן וידידיה ויטל. צילום: ז'ראר אלון

הדמויות והשחקנים

הילה פלדמן היא דפי, בת הדודה. ג'ינג'ית תוססת וחיננית, מהלכת בין הטיפות של שארי בשרה ובעימותים התכופים ביניהם, מצטיירת כקרן אור של שפיות וטוהר צרוף. פלדמן מעניקה את היופי, התמימות והמשענת היחידה בחייו של בן דודה. דודו ניב הוא הדוד סאם (כן, גם אני מהנהן בחיוך נוכח האירוניה הדקה שבצירוף השם "הדוד סאם" המשולב במבטא אנגלו-סכסי) – שופע מניירות של אדנות, יוהרה, משפחתיות מוגזמת כשכל המעטפת הזאת מתקשטת בגינוני אקדמיה אליטיסטים. ניב משכנע במשחקו כשהבעות פניו וסגנון דיבורו כמעט מעוררי אימה בחזותם, ודו-פרצופיותו נגלית לאיטה, מתקלפת משכבות המהוגנות לנגד עינינו.

מוני מושונוב הוא מוטה האב הפלמ"חניקי, איש פשוט הליכות, מסורבל ומחוספס. בניגוד לגיסו המצועצע, מזי"א יצקה אותו כ – "What you see is what you get." ייחודי בחולשות האנוש המופקות ממנו, ברצון שלו להרעיף אהבת אמת על בנו, אך לרוב הוא ניגף בכניעה מול עריצותה של אשתו מרים. ללא ספק המניפולציות שלה, עורמתה והתנאותה בייחוסה המשפחתי האריסטוקרטי הן קריקטורה.

על מנת להפוך אותה ליישות בשר ודם ממשית יש צורך במישהי בעלת שיעור קומה שתחדיר לעורקיה גם מידה של כאב והחמצה, שתלהיב אותנו הצופים בהתבוננות בה. במילים אחרות יש צורך בשחקנית מסוגה של סנדרה שדה (אשתו במציאות של מושונוב, שזה איננו שיתוף הפעולה הראשון שלהם לאורך הקריירות המצטלבות). מי שקנתה את עולמה כאחת משחקניות האופי האיכותיות בתיאטרון הישראלי, שמבטה מצמית ומעורר תועפות של אמפטיה בו זמנית, נכנסת לנעלי מרים וכובשת את הבמה. היא הנחתום שעיסתו כחומר ביד יוצרו, מתמרנת את בני משפחתה הרוקדים לחלילה, סוגדת לאחיה ולחוכמתו, ולפרקים נדמה כי דווקא מפניה משתוקק אלי להימלט יותר מכל. והוא אכן השיג את מטרתו.

ידידיה ויטל שמגלם אותו ברגישות מופתית מצליח להיות לליצן העצוב, לסחוט מקהלו (זה האמיתי, לא "הקהל" המדומיין בהופעותיו הקומיות) את ליטרת הדמע ובה בעת להפיח בו זקיפות קומה לקראת סוף ההצגה. הילד על החוטים מתמרד לפתע, מתנער מחיבוק הדב המשפחתי, ומטיח את האמת המחרידה בסובביו. לא מתקרבן ולא מתקרנף מול ניסיונות ההכחשה של הוריו, דודו ודודניתו, ולאט לאט גורם להם להרהר בפשר וידויו ולתהות לאמיתות סיפורו. ויטל מדגיש מינון נכון של מי שנחוש לחשוף את הפצע בכל מחיר, אך בסתר ליבו שואב תועלת והנאות מהיותו "הבן יקיר לי" ולא שומט את הקרקע בפני הפיוס הצפוי.

"מוני מוני מושונוב וסנדרה שדה. צילום: ז'ראר אלון

שורה תחתונה

 למזי"א סגולות של סוציולוגית שהתבוננות בטבע האדם היא מהותה: חוקרת, סותרת, מפרשת, טווה ופורמת חוטים דקים, ובזכות סקרנותה הנצחית אנו עדים לתמהיל ההתרחשויות התזזיתיות במוחה, שקורמות עור וגידים בסיוע להקת שחקנים מוכשרת. "החדר האחורי" הוא זרקור למקומות המסתוריים בהם בני האנוש מאחסנים את האזוטריות של חייהם, הוא גם מבוא לתת-המודע שלנו ולמכלול הסודות האסורים המוצפנים בתוכו, והוא בעיקר מחזה מעורר שאלות והתפעלות שמאד תרצו לצפות בו.

8.5 במדד ויטרינה - מורשת משפחתית באריזה של זיוף

עוד ב-חדש בתאטרון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.