חיפוש

הזאבות באות

מעשה בחבורת בנות צעירות מחולון מלאות באנרגיות ובכשרון, שפרצו לתוך סצנת האינדי כמעט מבלי שנשים לב. אורן א. אפיאס ישב לשיחה על הדשא עם ה'זאבות'.

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים
בהרכב "הזאבות" (יפעת בלסיאנו –שירה וגיטרה, שירן פרנקו- תופים, מורן סרנגה-גיטרה, מורן לחמי- בס) נתקלתי יחסית לאחרונה בפעם הראשונה ברשת החברתית, במקרה פוסט של אחד מהשירים שלהן היה בפיד שלי וסיקרן אותי. מיד נכבשתי בסגנון המוזיקלי הרוקיסטי של ההרכב שהזכיר לי את כל הלהקות שגדלתי עליהם בניינטיז. "הזאבות" הצליחו להשיג סאונד שהיה נדמה שכבר נשאר קבור עם העשור ההוא שהיה שיא הפריחה בעולם הרוק המקומי שלנו. מסגנון השירה המיוחד של יפעת בלסיאנו והסאונד המחוספס הגראנגי' ועד לפן הוויזואלי של הקליפים. הסקרנות שלי הובילה אותי להיפגש עם ההרכב ולהבין יותר מה המנוע לכל זה ואיך הן הפכו לדבר הבא והמסקרן בסצנת האינדי המקומי שלנו. שוחחתי עם חלק מההרכב, נציגות מכובדת, עם הסולנית וכותבת השירים יפעת בלסיאנו  והמתופפת שירן פרנקו. הראיון התקיים על חלקת דשא קטנה המשקיפה לכביש ראשי בין בית חולים וולפסון ומשרד הרישוי בחולון, מצוידים בבירות, זה רוקנרול! אז איך "הזאבות" התגבשו להרכב ולמה בחרתן בשם "הזאבות"? שירן: התחלנו ללמוד בשטיינברג במתנ''ס בחולון, אני למדתי תופים, יפעת למדה גיטרה ומורן סרנגה  למדה גם גיטרה והחלטנו להקים הרכב רוק ישראלי ושם התפתחנו. רגע, איך החיבור נוצר , אתן למדתן ביחד? יפעת: שטיינברג זה מרכז כזה של העיר שלומדים שם בני נוער. נראה לי שאנחנו היינו הבנות היחידות שם. שירן למדה תופים וגם מורן למדה שם גיטרה והתחברנו ביחד והתחלנו לנגן אחרי הלימודים במקלט. זה נשמע קצת לא טבעי, הן הכירו בבית ספר ואני הייתי קצת יותר קטנה מהן. אז איך את חברת אליהן? יפעת: נפגשנו שם במסדרונות של מרכז שטיינברג. היינו נפגשות ועושות בהתחלה קאברים, לאט עברנו לשירים מקוריים. זה היה תהליך ארוך, כשאנחנו התחלנו אני הייתי בכלל בת 14, היינו ממש קטנות. לאט הבנו את הסגנון שלנו והתחלנו להשמיע אחת לשנייה חומרים מקוריים. גם היה צורך בפתיחות, באמת היינו ילדות ביישניות שמצאו בזה מפלט בכל ההרכב הזה שנוצר ועוד לא היה לו שם. _ _ ולמה השם "הזאבות"? יפעת: למה הזאבות ? זה קטע שכל הזמן שואלים את זה.  היה לנו שם איזה אב בית מאד חמוד איש מבוגר שהיה פותח וסוגר לנו את הדלתות של המתנ''ס כל בוקר וערב ואנחנו היינו כל הזמן מבקשות ממנו שיישאר איתנו עוד שעה שעתיים שנוכל להמשיך להתאמן. הבטחנו לו שאם יישאר איתנו עוד קצת, שיום אחד שתהיה להקה נקרא לה על שמו, ובאמת קראו לו זאב ואיכשהו זה נהיה הזאבות עם הזמן. נדמה שמהרגע שהחלטתן להפוך להרכב וליצור אתן לא מפסיקות. מה הוביל אתכן לאלבום השני? יפעת: נראה לי שאת האלבום הראשון הוצאנו כשהיינו באמת נורא צעירות. הייתי שנייה אחרי צבא, החומרים היו... לא יודעת אם בוסריים אבל היו ברוח התקופה. הקלטנו עם יהוא ירון שזו הייתה חוויה מדהימה בפניי עצמה. איך הגעתם אליו אגב? שירן : פשוט פנינו אליו. רצינו מאד את אביב גדג' מאלג'יר ופנינו גם אליו. יפעת: כן, היה חיבור די מהיר וזהו סיימנו להקליט את האלבום וכל הזמן אנחנו הופענו ומופיעות והמשכנו לעבוד. שירן: החומרים שלנו טיפה התבגרו יותר, נחשפנו לעוד סגנונות מוזיקליים. אנחנו משתדלות כל הזמן לחדש וליצור גוונים מרעננים יותר. יפעת: אנחנו אף פעם לא הפסקנו לנגן, איך שיצא האי פי הראשון אז ישר המשכנו בחזרות עם חומרים חדשים. בדרך הכרנו את נדב פרסר שזה המפיק המוזיקלי שלנו היום, שמאד התלהב מהחומרים ומהסגנון והציע לעבוד ביחד. נראה לי שגם כל אחת פיתחה קצת אג'נדה משלה במהלך התקופה הזאת. קצת התבגרנו, פיתחנו קצת את האישיות הבימתית המוזיקלית, פתאום היה לנו דברים שאנחנו רוצות להגיד. זה כבר לא היה חומרים של ילדה בת 16 שיש לה המון דברים חשובים להגיד, זה כבר הגיע ממקום אחר שרצינו להעביר מסר מסוים. גם מבחינה מוזיקלית התכנים השתנו, האי פי הראשון היה יותר כמו הישרדות והשני יותר מלחמה. _ _ כמה אתן מעורבות בעשיית הקליפים , מבחינה רעיונית ועד לבחירת היוצרים שישתפו אתכם פעולה? שירן: תמיד אנחנו משתדלות לפנות לאנשים צעירים שרק עכשיו סיימו את הדרך שלהם בלימודים כמו צילום או משחק, כי גם אנחנו באיזשהו אופן במקום הזה וגם שנוכל לפרוץ ביחד. אז בעצם חיפשתם אנשים בוגרי קולנוע ופשוט פניתן אליהם? שירן: כן, בעיקר בפייסבוק, קבוצות בפייסבוק. גם מהסביבה שלנו, אם זה רונן בקליפ הראשון שעשה לנו, חבר משותף.

יפעת: כולם נראה לי חברים בסופו של דבר. גם הקליפ האחרון שלנו לשיר everyday, שיר של שירן. הוא קליפ מדהים שעשה אותו צלם בשם יוס סטיבול שפשוט הגיע לאחת ההופעות שלנו לפניי שנתיים ומאז מגיע כמעט לכל הופעה. בשלב מסוים הוא הציע לנו כצלם לעשות לנו קליפ. אז אנשים שאתה פוגש על הדרך ובסוף מתחברים אליך לעשייה וזה מדהים, אתה לא יכול לבקש יותר מזה. _ _

ולגבי הרעיונות הוויזואליים לקליפים כמה אתן מעורבות בתהליך הזה? יפעת: נראה לי שאנחנו קנאיות מדי בשביל לתת את זה לאחרים. אבל לכל קליפ יש לו סיפור אחר. נגיד בקליפ האחרון, באמת זה שצילם אותו לקח את זה ממש על עצמו והביא זווית אחרת שלא חשבנו עליה. כשקראנו את התסריט פתאום הקליפ נראה נורא עצוב, זה כיוון שאנחנו לא לקחנו בדמיון וזה היה מדהים לראות. הקליפ של "אני יודע שרצית" שהוא הסינגל הראשון שלנו מהאי פי השני, זה שיר מאד אישי כזה, מאד טעון היה לנו חשוב לקחת חלק בעשייה שלו ממש מהתחלה ועד הסוף. ידענו על מה הוא ואיך אנחנו רוצות שיראה, איזה מסר אנחנו רוצות להעביר, יש לו איזה פאנץ' קטן בסוף שהיה לנו חשוב לא לוותר עליו. מהן ההשפעות או ההשראות שלכן? שירן: האמת שאני בכלל נחשפתי לבריטני ספירס כשהייתי ילדה. יפעת: אני גם. שירן: אז היה קצת סיסטם אוף אדון זה היה קצת המכשפות, היה הכל מהכל ועדיין יש הכל מהכל. זה כל הזמן משתנה ואני משתדלת לאמץ סגנונות חדשים וגם קצת טכנו. יפעת: האמת שאני כותבת לאו דווקא מהמוזיקה שאני שומעת. יש לנו עכשיו את השיר "בואו הביתה" הוא מדבר על אונס במשפחה וזה פשוט שיר שכתבתי אחרי סרט שראיתי. זה יכול לבוא אליך מכל מיני כיוונים, הרבה סוגי אומנות יכולים ללחוץ על הנקודות הרגישות האלה מתישהו. ומה את שומעת בדרך כלל? יפעת: אני שומעת הרבה רדיוהד, פלסיבו, פיקסז, פורקייפיין טריי, פי ג'יי הארווי עשינו את הקאבר שלה לשיר  rid of me. שאלה ליפעת, נושא הנשיות והמיניות, עובר מהביגוד שאת לובשת וגם לייצוג הוויזואלי שלך בקליפים כמה זה חלק מהמוזיקה שאתן יוצרות? האם זאת פרשנות שלי או שיש פה מחשבה ואג'נדה מסוימת מאחורי זה? יפעת: קודם כל אני שמחה שהמיניות באה ממקום כזה שהוא חזק. כל הנוער הזה, זה דור אמ טי וי של מיילי סיירוס ונענועי עכוז זול מול המצלמה וככה היום נשים מבינות שהן צריכות להיראות בשביל לשדר מיניות ולשדר סקסיות, אותי זה מאד מעצבן לראות את זה. יש פה 4 בחורות שיוצרות וכותבות שמחזיקות גיטרות או מאחורי תופים, ועושות הכל לבד יש בזה משהו שהוא מאד עצמאי, אין מאחורינו גברים שסוחבים את המגברים והתופים. זה נורא עוצמתי אני חושבת, אנחנו שואבות מזה הרבה כוח ואני יודעת שגם מסתכלים עלינו ככה. הלבוש זה אומר אני לא גבר, אני מנגנת גיטרה אני לא גבר וזה לא אומר שאני לא יכולה להתלבש כמו אישה, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה זה לא הופך אותי לכוסית החמודה שבצד. אני חושבת שבלי שום קשר לנטייה מינית יש משהו מאד קוסם ומושך באחוות נשים. כשאני מסתכלת עלינו מהצד העוצמה הזאת היא מאד מושכת, כשאנחנו ביחד יש בנו את העוצמה הזאת. אם לא הייתן יכולות להמשיך עם המוזיקה כמקצוע עיקרי, איזה מקצוע אחר היה מעניין אתכן לעסוק בו? שירן: זו שאלה שאני חושבת עליה עד עכשיו. אני לא מוצאת משהו אחר שמעניין אותי, אני מאד אוהבת מוזיקה וכל מה שקשור ליצירה וליצור ואומנות בכלל. אני לא מוצאת שום דבר אחר בצורה הזאת. אולי ילדים או פסיכולוגיה, אבל מוזיקה עדיין במקום הראשון. יפעת: אני חושבת בתחום התקשורת אם זה טלוויזיה, אני אוהבת במה מכל סוג שהוא. יש משהו בזה שמעלה לך את הדופק מה אחד הלקחים החשובים ביותר שהספקתן ללמוד עד כה מתוך הניסיון שצברתן? שירן: לעשות באלנס לפניי הופעה (מחייכת וצוחקת לכיוון יפעת) יפעת: באלנס זה חשוב (יפעת מחייכת חזרה לשירן). גם בחיים זה חשוב לעשות באלנס. מהחיים האישיים  שלי זה לעבוד בצוות זה הדבר שהכי למדתי. נראה שלהיות אישה זה לא פשוט ולהיות ארבע נשים ביחד זה עוד יותר לא פשוט, ולהיות ארבע נשים שמתעסקות באומנות זה בכלל לא פשוט. אני באופן אישי למדתי קודם כל חברות, זה נשמע קצת קלישאתי אבל באמת חברות מהסוג של מתחת לעור כזה. זה לא פשוט להיחשף עם השירים שלך, עם הדברים האישיים שלך, הסיפורים שלך, צריך לתת המון אמון באנשים האלה. לפניי שאתה באמת מביא את זה לקהל אתה מביא את זה מול הלהקה שלך, זה אמור להיות המקום הכי מוגן, זה המקום הכי בטוח שלך. זה לוקח קצת זמן ליצור את הדבר הזה. כשזה קורה וכשאתה מבין שזה קורה זה מדהים. _ למה לעשות קאבר דווקא לשיר של סמנת'ה פוקס? יפעת: זה בדיוק מה שהתחלתי להגיד מקודם.  אתה רואה את הקליפ אתה לא מבין מה קורה שם, אתה לא מבין את הבלונדה המשוגעת נוגעת בעצמה וצועקת על הבמה touch me, זה פשוט הזוי. ולקחנו את זה למקום שלנו המקום הלא מתחנחן אנחנו צועקות על הבמה touch me  שזה בא מכיוון אחר לגמרי. זה התחיל כזה כבדיחה והתחלנו לנגן את זה בהופעות וזה היה ממש מגניב. האמת שיש לו בסיס של שיר רוק. אני חושבת ששמעתי את זה ברדיו וזה היה נשמע לי הזוי כל הסינטי הזה מאחורה ואז באתי הביתה, ראיתי את הקליפ וישר שמעתי שם שיש שם שיר רוק. זה כזה היה בנוי יפה, באתי עם זה לחזרה התחלנו לנגן אותו ובתוך שנייה הוא התבשל. מה החלק הכי אהוב עליכן בהופעות? שירן: פשוט להיות שם ולראות שהקהל נהנה ושר את השירים שלנו. להיות בתוך זה, להיות במין חלום כזה, רגע כזה שאתה עוזב את הכל בצד ואתה פשוט נמצא שם ונהנה מזה. יפעת: אהובים עליי הרגעים לפניי שאנחנו עולות לבמה. תמיד יש לנו רגעים חמודים כאלה של "מה אני אלבש?"  כל מיני דיבורים והצחוקים שלנו, אנשים חושבים שאנחנו פסיכיות ממש כששומעים אותנו מהצד מדברות. יש לנו את השפה שלנו, אנחנו מספרות בדיחות ויורדות אחת על השנייה. כשאנחנו עולות זה כזה חצי אהה.. שירן: שיכורות? יפעת : לפעמים שיכורות, אבל יש בננו הרבה אווירת שטות כזאת. אנחנו כל הזמן מדברות וצוחקות. זה כזה מין רכבת הרים כזאת שאנחנו עוברות. "הזאבות" יופיעו ביום הסטודנט באוניברסיטת בר אילן השבוע ב 25/5 , מומלץ בחום לתפוס אותן בלייב מאשר לצפות ביוטיוב. שווה לעקוב אחר הפעילות המוזיקלית של ההרכב הזה בדף הפייסבוק שלהן.
עוד ב-חדש במוזיקה:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.