דקות אחדות לתוך הסרט ותחושת פלאשבק טורדנית התגנבה לתוכי. "אף פעם לא מאוחר" שיצא לפני כשנתיים מגולל את קורותיה של הגיבורה, אישה רווקה בשנות השישים לחייה, בודדה ובלתי מסופקת מינית. כשלא עלה בידה להשיג את מבוקשה בדרכים השגרתיות, היא מחליטה לפנות לסוכנות ליווי.
הבחור שניצב בפתח דלתה הוא מי שלתאר אותו כגבר החלומות יהיה אנדרסטייטמנט. יפה תואר כמו חיזיון, חכם, נדיב, רגיש ומתחשב. אותה גברת מצאה את עצמה לומדת ממנו את רזי התשוקה המיניים, וחרף העובדה שגילו כמחצית מגילה, היווה עבורה מורה נבוכים. מעין קאמה-סוטרה אנושי.
אמה תומפסון הנפלאה גילמה את הגיבורה שממפגש למפגש הזדקקה לו נואשות, ממש כרוכה אחריו, ובכל זאת היתה בעלת המאה. בעלת השליטה שהפעילה את המריונטה בדמות נער הליווי, שע"פ כל הקודים היה מחוייב לשיגיונותיה של הלקוחה, נתון בידיה. גם ב"הקיץ האחרון" סרטה החדש של קתרין בריאה העלילה נסובה סביב ציר האישה המבוגרת והרומאן עם בחור הצעיר ממנה בעשרות שנים. "משפחה חורגת ממוסכמות" נכתב בצילום ההזמנה, כששני שחקנים יפים ניבטים ממנו, שכובים על הדשא, קרובים זה לזו. קרובים מדי, נוגעים לא נוגעים ...
אן היא עו"ד מצליחה הנשואה באושר ובעושר לפייר. הם הורים לתאומות מאומצות ממוצא אסיאתי, גרים באחוזה ירוקה ורחבת ידיים, וחייהם מתנהלים בבורגנות המקובלת. יום אחד נאלץ לעבור לגור עימם תיאו, בנו של פייר מנישואיו הראשונים, נער מתבגר חסר מעצורים, שבאמתחתו כבר הסתבכות עם החוק. השהייה בבית החדש, כך סבור אביו,תיישב אותו, תסייע לו לחזור לתלם, ואולי גם ללימודים אותם נטש.
תיאו לא עושה מאמצים גדולים להשתלב. הסרט מראה את הרגליו האנוכיים, את הסתגרותו בחדרו, ואת אי הסדר אותו הוא נוהג להותיר במפגיע. אן נמנעת מלגעור בו, ובדרכה המיומנת אותה רכשה במקצועה (טיפול במשפחות אומנה לצד שיקום היחסים בין הורים לילדיהם), היא מקרבת אותו אליה. מזמינה את תיאו לפעילויות עם בנותיה, קונה לו מתנות, ואט אט הוא נפתח בפניה, והאינטראקציה הנרקמת חוצה בכל מובן את המשפחתיות בין אישה לבנה החורג.
הזמן והמקום עוצרים מלכת עבור השניים, הם מתוודעים זו לזה, ופרשיית האהבים שלהם יוצרת סחף בלתי נשלט, כמעט סיכון במודע, מתריס ומתגרה בסובבים, שלפרקים נדמים כניצבים ותו לא בעלילה הראשית והפרועה שלהם. שאלות של מוסר, השלכות וספקות נדחקות לקרן זוית. אן רואה בתיאו את האישרור לקיומה, לידיעה שכוחה במותניה, שלמרות שנותיה המתקדמות היא עודה רלוונטית ובעלת מגנט השפעה. תיאו מסוחרר מהאישה האלגנטית והחושנית, חווה באמצעותה פרקים נבחרים בבגרות מואצת, ובעיקר נהנה מההרפתקאה שנקרתה בדרכו.
מה שמרהיב ושובה את העין בדרמה המלוטשת הזאת הוא הפער. אותם פערים במספר מובנים: הפער החזותי בין מיקומו הפסטורלי של הבית, הנוף עוצר הנשימה שמשתרע סביבו לעומת הגיהנום המתחולל בין כתליו. הפער בין אהבתו המוחלטת של פייר לאשתו, הקירבה והפתיחות שהוא מפגין כלפיה, לעומת יחסה האינסטרומנטלי של אן לתחושותיו, והיכולת שלה לתעתע בו בלי הינד עפעף. ובעיקר הפער בין חזותה המהוגנת של הגיבורה, הציפוי המוסרי ושוחר הטוב וההרמוניה אותם היא מדגישה בעבודתה וביחסיה עם משפחתה וחוג חבריה, לעומת אישיותה המפלצתית שמגיחה מבין רקמות עורה, עבד לתשוקותיה הנלוזות, האסורות וההרסניות.
למותחן הפסיכולוגי העוצמתי הזה אחראיים שלושת שחקניו הראשיים : את פייר מגלם אוליבייה רבורדון, שקט ומאופק גם כשהסערה ניחתת עליו. הוא איש מוקפד, ובניגוד לרעייתו, השקט אצלו הוא התבוננות פנימית. הוא ניגש לכל תרחיש בכובד ראש ובשלוות נפש, גם כשברור שבתוך תוכו הוא מתנפץ. סמואל קירשר הוא תיאו, הבן החורג, הנער המחוצף והמאהב הקטין לעת מצוא. התלתלים שלראשו, מבטו המתריס והעורג, משווים לו דימוי של לוליטה ממין זכר. הוא מחצין מנעד רגשות, ובעיקר מיסתורין.
בפעמים בהן הוא בוכה, אתה רואה את הדמעות ניגרות על לחייו, ותוהה האם הן דמעות תנין כחלק מהצעדים המחושבים, או שמא דמעות אמת על גורלו חסר היציבות. וללא ספק את מלוא התשבוחות צריך להעניק לגיבורה הראשית אן, שלנעלי העקב היוקרתיות שלה החליקה בטבעיות לאה דרוקר. בחזרה ל"אף פעם לא מאוחר", גם דרוקר וגם תומפסון ממחישות את המונח הסוציולוגי : "ההיפוך המגדרי בהיררכיית מבני הכוחות". שתיהן נשים שמנצלות גברים. אם כחלק מתעשיית הזנות ואם בפדופיליה ובכמעט גילוי עריות.
הפער בין אהבתו המוחלטת של פייר לאשתו, הקירבה והפתיחות שהוא מפגין כלפיה, לעומת יחסה האינסטרומנטלי של אן לתחושותיו, והיכולת שלה לתעתע בו בלי הינד עפעף
ניכר שאן מתחבטת בסוגייה הערכית הזאת, ולו כיציאה לידי חובה, מדי פעם היא מזכירה לתיאו כי עליהם לחדול ממעשיהם, אולם היצר והליבידו מכריעים אצלה את הכף. לא יהיה זה מוגזם לתאר את משחקה של דרוקר כמושלם ממש. היא הנבל הנשי, מתחנחנת, מניפולטיבית, ובעיקר מעמידה פני מלאך טהור ש"נקלעה לסיטואציה על לא עוול בכפה". דרוקר היא בית ספר למשחק בסרט הכ"כ בלתי צפוי הזה, שאתה מוצא את עצמך מהופנט מהמהלכים המתוחכמים אותם היא מבצעת כדי להיחלץ מהתופת שיצרה במו ידיה.
"אתה כ"כ רזה" אומרת באחת הסצנות אן לתיאו בעודם מתגפפים. "אני קטין" הוא עונה לה, והיא בתגובה רק מבטלת את דבריו : "שתוק !!!". את סיומו של הסרט מעטרים הצלילים של לאו פרה בשירו "שלושים שנה", כשמשפט המפתח בו הוא : "אהבה היא כמו סיגריות / אתה לוקח אחת וזורק אותה ...".
הסרט "הקיץ האחרון" הוא ללא ספק צפיית חובה בקיץ הנוכחי, וגם בימי החורף העתידיים. זהו הקיץ האחרון בו מעטה הלכידות המשפחתית יוותר על כנו, הקיץ האחרון בו מושגים כמו אמון ואמינות יעמדו למבחן בטרם תתבהר התמונה המרשיעה והמפלילה. בריאה מצליחה להימנע מלנקוט עמדה מוסרית, ביקורתית ושיפוטית כלפי יצירת כפיה, ומגלגלת לפתחנו את הברירה – האם לגלות סלחנות, הבנה וסובלנות למניעיה, או שמא לנהוג כקטגור מחמיר, ולנסח כתב אישום מהדהד שגזר דינו חסר החמלה ידוע מראש.
ודווקא משום קיומו של הווקאום הזה, מתעבה לו מפגש פסגה של ריקוד מטורף. היא מחוללת אליו, היא עושה את הצעד, אל ליבו היודע שכאן הוא שפוט עד עולם. אן ותיאו ממשיכים לרקוד את עצמם לעצמם, כמו היו לבדם בעולם. קתרין בריאה מעניקה לגיבוריה את רחבת הריקודים, בתצוגת אמנות חד פעמית של מלאכת חיזור פתיינית הדדית, כשהצורך הנואש של שניהם זה בזו מתקיים לאורך 104 דקות של עלילה. וגם לאחר הנפילה הם עדיין לפותים זה בגורלה של זו, בקריאת תיגר כנגד כל מוסכמה חברתית, מתמכרים להנאה הרגעית, לנחמה מהבדידות ולא מבחינים בקצה התהום שלרגליהם.