האנג'לסי, ביקורת הופעה

לפני כשבועיים, בליל הסערה הכי רצינית לכאורה במזה"ת, היו לנו כרטיסים להופעה של ההרכב המסקרן הזה. שניים שלושה שירים כבר מתנגנים חזק והרבה ברדיו, כמו Dreamer המשובח. דקה לפני שנכנסנו לבארבי, אני מתיימרת ואומרת לבנזוגי הקפוא: "זה אתה, אני, שאול(מזרחי) וההרכב על הבמה. זה ברור לך, כן?"  והנה האמת טפחה על פניי. מה טפחה? נוק אאוט! כשפילסנו את דרכנו במועדון המפוצץ כאילו פורטיס שוב מתפנה מהבמה בערב פורים הקודם קודם. ים אנשים, רובם בני 20 ומעלה, עם הפתעות של ילדים אולי בני 13 מצד אחד וזקנים כמונו מהצד השני. ואז עלו לבמה האנג'לסי המופלאים והמתוקים, שהופתעו לא פחות מהקהל המצפה. מהשיר הראשון, שהוא גם זה הפותח את הדיסק (שמתנגן אצלי בבית ללא הפוגה מאז ההופעה, אני רצינית) עטפה את הבארבי התחושה שהתממשה, עוד איך התממשה, של הופעה חלומית. boy baby my עם המלודיה הממכרת שמעלימה ברגע הראשון את המילים הקשות. אז אנחנו natural disuster אבל כשהסולן רותם בר אור שר את התפילה הזו, אתה פשוט מתמכר. יפה ופשוט, חורף וקיץ. ואז הגיע המצעד המוזיקלי משום מקום, אוסף מושלם של כלים וקולות, שמלווה את האם האבלה על ילדה, ובא לך לרקוד. pray pray. וב freedom fighters , שנשמע כמו מנהרת הזמן לסיקסטיז, ,קולות חליל ומקצבי ידיים, ועם זאת כה עדכני. כה עצמאי. nobody's soldier אמתי. הרבה אנג׳לים קיימים, מעופפים, נוכחים בשירים של Angelcy . מתבקש האמת. גם חזרות על I'm horny . מקובל עליי שניהם. מלאכים ותחושת ריחוף כשאתה זוכה להופעה שכזאת, קצת בוסר אך עם זאת ברור ומבריק ונכון, שכאילו היה כאן תמיד. ברגע כזה שומעים את משק כנפי המלאכים החרמנים. רותם בר אור וכל מי שעושה קולות בערב הזה ובדיסק נשמעים לפרקים כמו להקה בריטית מלוטשת, לעיתים כמו מקהלת הצבא האדום ברגעי שכרות קשים אך מחויכים, לעיתים כמו להקת צוענים צבעונית, ולעיתים כמו להקת כלייזמרים חמודים מעיירה יהודית במזרח אירופה. אינדי אמיתי, עם פולק-פאנק-גרוב- ניק קייבי. איך זה מתחבר? מעולה. על הבמה שניים שנוגעים בתופים, הוא והיא, שניהם חיות במה. כינור, צ׳לו, גיטרות וסולן אחד שמדביק את כולם בחן וכישרון גדול. In the end I cry for more -בול ככה יצאנו מהבארבי! היה ערב נדיר! ממש 5 פרפרים על מקל הסוכריות של ויטרינה. המלאכים של האנג'לסי: רותם בר-אור, מעין זמרי, ענר פקר אורי מרום, מיה לי רומן, דב רוזן

ציון במדד ויטרינה: 9.6

(כי נגמר אחרי מעט מדי שירים, זה מה שיש בארסנל, כך הסבירה הבמה)