למסיבה ולנשף התחפושות הללו אחראיים טל ברנר הבמאית, איתמר גרוס המנהל המוזיקלי, ורוחו של ענק המחזאים חנוך לוין. חמש הזמרות אמנם אינן נוכחות שם פיזית, אך יצירותיו של לוין בביצוען לאורך השנים מככבים במופע המרהיב הזה "מי שלא נולד – מפסיד". וכדי שלא תפסידו ארחיב עליו ...
התכנון המקורי היה לציין את יום הולדתו ה – 80 של לוין שהיה אשתקד, אך בשל המלחמה המתמשכת הקאמרי החליט להמתין עם ההפקה שעלתה בחודש שעבר. באוגוסט 1999 לוין הלך לעולמו, בן 56 בסה"כ, ובאמתחתו מאות שירים, מערכונים ויצירות שלא רק שלא נס ליחם, אלא התשוקה אליהם גוברת מדי רגע ורגע.
25 שנה אחרי, ולוין אקטואלי מתמיד, חד, בועט ובעיקר מעורר געגוע. מחזותיו מוצגים כל הזמן. בהבימה רצות במקביל "הרטיטי את ליבי", "מלאכת החיים", ו – "חפץ".
אופרה משיריו הוצגה בתחילת השנה במשכן לאומנויות הבמה. וכעת הגיע תורו של השכן : הקאמרי – שהיה ביתו האמנותי של לוין במשך עשרות שנות יצירתו – הרים את הכפפה, ובעזרת אנסמבל עשיר הכולל שחקנים ותזמורת בימתית פתח לנו מזור לנפש.יושבי השורות התמוגגו מהסצנות של "רווקים ורווקות", "שני גברים נכלמים ואישה נרגנת" ( המוכר כ"את המלח גניה" ), "קרום", ו – "שיץ". מחה דמעה ב"את, ואני והמלחמה הבאה" ו - "רצח". ובעיקר הצטרף לשירים שפיארו את השעה וחצי בצלילים הנוגים והעוטפים.
עם "האדון כמעט והגברת כבר" של רביץ חווינו את כאב ההחמצה. ב"בצער לא רב וביגון לא קודר" של גל לא יכולנו שלא להתפעם מהאירוניה השטנית בין השורות. "אני חיה לי מיום ליום" גרם לנו לראות את ריטה בקיסריה כשקהל האלפים מריע לה. עפנו בכל העוצמה ל"לונדון" עם אלברשטיין, שאמנם ביקשה שלא נלווה אותה הלאה, ושאין לה אשליות, אך עמדנו לצידה כשהיא קורנת ווירטואוזית מתמיד.
וב"מה איכפת לציפור" יכולנו בפירוש לשמוע את הביצוע המופתי של גלרון באיכויותיה הווקאליות לקלאסיקה הלווינית הזאת, על איתני הטבע השונים והאינטראקציה ביניהם.
תשואות מגיעות ליוצרים ובכלל זה למלאכת הבימוי של ברנר, על הדיוק והרגישות בכל תו ותנועה. הניהול המוזיקלי של גרוס היה מוקפד ומתכתב יעם הדיאלוגים של השחקנים. וכמובן מי אם לא שמונת המופלאים שהפליאו במשחקם. תום חודורוב, נוי הלפרין וגלעד שמואלי שיצקו טוהר ורשעות חיננית לסירוגין לדמויות שגילמו באקסטזה, יניב סוויסה שמתגלה כפלא בימתי גם כאן, לצידו כנרת לימוני שזהו תפקידה השני כבר ברפרטואר הלוויני ( היתה מדהימה כביג תוחעס ב"יעקובי וליידנטל" בשעתו ), והיא בעלת יכולות קומיות ודרמטיות בלתי נדלות. וללא ספק הצמד הוותיק שהכיר אישית את לוין ושיחק בלא מעט ממחזותיו.
ליאורה ריבלין ורמי ברוך. מדובר בכימיה מטורפת שמתגלה בין השניים, כל סצנה שהם על הבמה מעניקה חיות למציאות, הן באמצעות הניואנסים, הן במימיקות, והן בחוכמת המקצוע שמתנקזת למילים ולשירים. ריבלין וברוך העניקו לנו ממשות לכל אותן גרוטסקות, מפחי הנפש, והשרירותיות שכה מזוהים עם לוין.
היו מי שכינו אותו "מיזנטרופ", המלוטשים יותר הוסיפו "מיזוגן", אך מדובר בהבלים.עיני הרנטגן שלו הבחינו בכל פרט ופרט, בכל פגם אנושי, שייתכן ואחרים היו מעדנים ומלטשים אותם בבואם להציגם על הבמה, אך לוין לא האמין בקוסמטיקה, לא בהעלמת הקמטים ובוודאי שלא בשקרים גסים. הוא שיקף את המציאות כפי שהצטיירה, וזה היה סוד קסמו, ובחלקים לא מבוטלים בקריירה שלו גם ננעץ בעוכריו. בעידן בו קומיסרי השלטון דורשים שהתרבות תתקרנף ותתאים עצמה למכנה הרחב והמשותף, לוין הוא משקה תוסס ומרענן, חתרני במידה וחכם יתר על המידה.
זוהי הפקה שמתקיימת בעיצומה של מלחמה, כשמרחק מה משם כיכר החטופים, וכל מילה של לוין – שהיה לא רק ענק מחזאי ישראל, אלא גם הפוליטי, המקורי והנועז שבהם – נעטפת בתוגה רוויית כאב.
"מי שלא נולד – מפסיד" היא קפסולת נחמה, תקווה ובעיקר אופטימיות. אל תפספסו, ואל תפסידו את דקות העונג והצחוק שיצר עבורנו הקאמרי, ולצידם מטבע הדברים שוכן לו גם העצב. וכפי שלימד אותנו לוין בחצי התרעלה הגאונים שלו – ע"פ רוב הזמן את העצב ליד המתים קובר.