האחד באוגוסט 2009. מוצ"ש המר והנמהר, פלאש-בק מחריד ללילה הנורא ההוא, למסע הטבח השיטתי, למארב המתוכנן, לכאוס מעורר הבעתה, ובעיקר לתעלומה סביב הרצח במפגש הברנוער של קהילת הלהט"ב – מי, מה, מדוע?
למעלה משתיים עשרה שנה וחצי חלפו מאז, ולאלפי סימני השאלה הנוקבים שעד לרגע זה לא נותנים מנוח, נוספה הקלחת ש"את שאהבה נפשי" השליכה אותנו לתוכו. מחזה הביכורים של איתי סגל בבימויו של משה קפטן עלתה ב"הבימה" לפני מספר שבועות, ובגדול היא משרטטת עבורנו את קורותיו של יהונתן, נער בארון שבילה בברנוער באותו לילה, נפצע בפיגוע, ומורדם ומונשם בבית החולים. האקספוזיציה הזאת קשה ומייסרת ככל שתהיה היא רק התפאורה לגלעין יותר בסיסי – הדרך בה בני נוער להט"בים מחליטים לצאת מהארון, להתוודות על נטייתם בפני בני המשפחה והאם נכון והוגן לאלץ אותם לבחור בעיתוי האומלל לחשיפה הבלתי רצונית הזאת?
שעת לילה מאוחרת ודבורי באום, אישה דתייה ושמרנית מירושלים, ממתינה במסדרון בית החולים "איכילוב" כדי לשמוע מה עלה בגורלו של בנה יהונתן. הזעיקו אותה לשם, וממפגש אקראי עם שוטר שגובה עדויות ועם עלם חמודות חילוני בשם אדם – שרחמנא ליצלן משתייך לקהילת הסוטים הגאה – היא מבינה כי רעול פנים ירה לכל עבר בבני נוער שהתכנסו בת"א למפגש השבועי שלהם. רק מה לעזאזל הקשר של בנה למקום ההוא?
חברתו תמר מופיעה לפתע, תומכת בדבורי, כמו ממחישה עבורנו כי גיבור המחזה איננו חלק אינטגרלי מהמתרחש. אולי "עבר שם במקרה", שמא "נקלע לסיטואציה", ובכל מקרה יהונתן, דבורי ובעלה הרב אהרון – עילוי רוחני ותורני – אינם שייכים לפלנטה הזאת. עוד יחלפו ימים ארוכים בטרם יתאושש בנה, ישוב לאיתנו, למשפחתו הגרעינית, ורק אז תתבהר לה התמונה.
"את שאהבה נפשי" נוברת ברפרוף ובעדינות בפצעים הפתוחים, בהלקאות העצמיות והחברתיות, בטבעת החנק המשפחתית, ובעיקר בפחד. הפחד מפני גילוי העצמי של הנער הלהט"ב, הפחד של הסובבים אותו, הפחד מדקות האימה שאחרי, כשהאמת גלויה לכל ונותר לחוות את מהמורות היום-יום. סגל וקפטן הקפידו בחוכמה וברגישות לא למעוד למלכודות הפתאים של אוסף קלישאות דביק, אלא לעמת את יהונתן באום, את משפחתו וחבריו ואותנו עם האמת הבלתי נעימה בעליל.
אדם, שכאמור הופיע בתחילת ההצגה, ישוב במהרה ויפציע בתור מי שמכיר לעילא ולעילא את יהונתן. הוא מצידו האחד של המתרס, כשמצידו האחר הוריו, חברתו, ו ..."טיפול ההמרה". וזהו הפיתרון למחשבה הראשונה שחלפה בראשי. מספר ימים לאחר שצפיתי בהצגה בוטלו לאלתר "טיפולי ההמרה" הנפשעים והחסלניים. הודות לשר הבריאות הטומאה הזאת הוסרה, רק שעבור יהונתן באום מיודענו, זה היה מאוחר מדי.
טיפוס מפוקפק שנשלח לרפא אותו – במצוות אימו – מעורר בו שדים רדומים, לופת את הנער בחרדות, חושף אותו לאלימות פיזית ומינית פתולוגית ומעוותת. אורי הוכמן בתפקיד השרלטן מדגים לנו מהי מלאכה הזויה ובזויה של איש דת מתועב, שהעיסוק האובססיבי בנטייה המינית הסוטה היא קרדום לחפור בו עבור מאווייו נוטפי היצר השטני. הוכמן מגלם את מי שמחבל בנפשו הרכה של יהונתן ע"י טיפול ההמרה, שהוא ללא ספק רגע השיא בהצגה, והמפגש הזה יותיר אתכם פעורי פה.
צוות מובחר התקבץ סביב המחזה: נאיה בינשטוק בתפקיד תמר, המשודכת של יהונתן, בחורה שוחרת טוב וחסד, כזו שלא מבחינה כי בן זוגה המיועד איננו מי שרקמה בחלומותיה. היא מתקשה לקלוט את הרמזים, וכשאלו מוטחים בפניה בסוף - תגובתה אצילית. לנעליו של אדם מחליק דניאל ליטמן – מצ'ואיסט במידה, יפה תואר להפליא, צעיר בעל תעוזה ומודעות עצמית. הוא אוהב בכל ליבו את יהונתן, לא מוכן לוותר עליו, ויעשה הכל כדי להתמודד עם הפחדים שנובעים מהקשר המסועף ביניהם. ליטמן מרגש ביכולותיו הבימתיות, מהפנט בכוחו ובכריזמה השופעת שלו.
לצידו הגיבור עמית רהב כיהונתן, במניפת תחושות מעוררות חמלה והזדהות. רהב נוגס בתפקיד הנער הפצוע והמבולבל במלוא כישוריו, הוא אסרטיבי ופגיע בו זמנית, גורם לנו לצלול למעבה נשמתו, לליל הביעותים ההוא, לתובנה שנקרתה מאז, והוא מייצר זאת בכאב בלתי פוסק. ליטמן ורהב הוא הזוג הלהט"בי היפה, ללא ספק התשובה הניצחת למחרפים והמגדפים הלהט"בפובים האופפים אותם מכל עבר.
והלהט"בופית העיקרית היא האם הדואגת, המגוננת והחונקת דבורי. אורלי זילברשץ קורעת פשוטו כמשמעו את הבמה בתפקידה כפוי הטובה הזה. קשה לחשוב על דמות כ"כ מנוגדת בתכלית לאישיותה האמיתית, הפתוחה, הסובלנית והנדיבה של זילברשץ מאשר זו שגילמה הפעם. דבורי הצדקנית, העטופה בהילה של אמת חשאית שהיא משננת לעצמה, בתודעה כוזבת שהולכת ונפרמת, מתגלה במלוא עוצמתה לקראת סוף המחזה. זילברשץ יצקה לתוכה את סינדרום ההורות האולטימטיבי, כזה של שלל תחנות ביניים – איכפתית, רכה, עוטפת, ובה בעת מאיימת, מניפולטיבית, מצמיתה וכמעט מאבדת.
צילום: אור דנון
הקתרזיס המיוחל בוא יבוא, והיא עתידה להתפייס עם גורלה, וברגע הזה תרכינו ראש למולה, למול ההקרבה וגודל השעה, וייתכן כי יעלו בעיניכם דמעות. ואת העזר כנגדה, בעלה הרב והמחנך אהרון, מבצע מי שאחראי למחשב השנייה שחלפה בראשי בתחילת המאמר. זוהי ההצגה השלישית ברציפות בה אני פוגש את יגאל שדה. יובהר מיד, זו איננה טרוניה חלילה כי אם התפעמות, הנאה צרופה מהשחקן עתיר המבע הזה, נשוא הפנים, שמעורר בהופעותיו יראה וקסם.
אהרון באום כמעט לא נכח בחייו של בנו יחידו יהונתן, קורותיו מתווכים לו ע"י המסננת של רעייתו, וכשרגע הגילוי מתחוור בפניו אנו למדים עד כמה עשירה, רחומה ויפה אישיותו. איש הדת האורתודוקסי, המחובר לעטיני הממסד השמרני מחד, ומאידך מחנך שמבין לנפש תלמידיו, ובייחוד לנפשו השסועה של בנו. שדה מזמין אותנו להציץ לנשמתו של מורה הנבוכים ההלכתי, שמוכיח לנו את פשטותם וטוהר מידותיהם של הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" ו – "במקום שאין אנשים – הייה איש".
קרב האיתנים שלבטח מתחולל במעמקיו של אהרון בין בית הלל לבית שמאי מוכרע באופן נחרץ, כששדה לא מותיר לרעייתו כל ברירה. עבור רגעי חסד כאלו, שסיפקו לנו סגל וקפטן - בשעתיים שחלפו ביעף ושכל בית ספר ומוסד חינוכי מוכרח לאמץ, ולשלוח את תלמידיו לצפות בו - שווה להגיע את בימות התיאטרון. ועבור הופעות בלתי נשכחות מהסוג של שדה ב"את שאהבה נפשי" אני משתוקק לראות אותו מלוהק עוד ועוד ועוד ...
צילומים: אור דנון